ירושלים בעת העתיקה

המלך הוֹרְדוֹס נצרב בתודעה ההיסטורית ברגשות מעורבים. בשנת 37 לפסה”נ, כשהוא בן 36 שנים, תפס את השלטון ביהודה בכוח ובאכזריות מידי החשמונאים, בגיבויָים המלא של הרומאים. לפי מוצאו המשפחתי –

בפרק הקודם תיארנו את מערת צדקיהו הסמוכה לשער שכם, ועסקנו במסורת הקושרת אותה עם צדקיהו, ממלכי יהודה בדור חורבן הבית הראשון. חוקרים רבים ביקשו לגלות את צפונותיה של מערת צדקיהו.

עד אמצע המאה ה-19 כמעט לא נראו מבנים מחוץ לחומה הצפונית של העיר העתיקה. כיום – בצפיפות ובהמולה – קצת קשה לדמיין זאת, אבל לפני שנים רבות, מי שמאס בדוחק

בלב שכונת קריית מנחם, מאחורי בית המנהל הקהילתי, מתנשאת תלולית גבוהה. זהו רוגם – גל אבנים גדול, ששמו נגזר מן הביטוי הערבי רֻגֻ’ם. מישהו התאמץ מאוד לבנות אותו לגובה שכזה,

ספר יהושע, המתאר את חלוקת הארץ בין שבטי ישראל, מסתפק על פי רוב בציון אתרים באופן כללי, אך כאשר הוא משרטט את קו הגבול בין נחלות יהודה ובנימין באזור ירושלים,

בכניסה הדרומית לגן הלאומי קיסריה מוצגים כמה פסלים עתיקים, וביניהם בולטת כף רגל ענקית, מחוטבת היטב, תוך הקפדה מרשימה על תווי העקב, האצבעות, הציפורניים ואפילו כלי הדם. פסל כף הרגל,

בין ציוויי עבודת הקרבנות במשכן, לימדה התורה מה דינו של הדשן – אפר הקרבנות שהצטבר על המזבח: “וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר” (ויקרא ו, ד). ולהיכן

בירושלים ובסביבותיה נמצאו מתקני קוֹלוּמְבַּרְיוּם – גומחות קטנות בקיר זו לצד זו, בתוך מערות חצובות או מבני אבן. ריכוז גבוה במיוחד של מתקנים כאלה נמצא בשפלת יהודה, והוא מוסבר בסלע הקירטון

כ-60 שנה לאחר שחרב בית המקדש השני החליט אדריאנוס, הקיסר הרומי, לבנות מחדש את ירושלים, אך באופן כזה שלא הזכיר כלל את עיר המקדש שחרבה – לא בתכנונה הפיזי ולא