ירושלים בעת העתיקה

בדרך שכם פינת רחוב צלאח א-דין נמצא אחד האתרים המרתקים בירושלים – אחוזת קבורה ממלכתית ומפוארת. לאחר שנרד ב-23 מדרגות חצובות בסלע, נגיע למקוואות מים גדולים. נעבור תחת קשת אל

אחד הגורמים שהבליט את השֹׁונוּת בין העם היהודי לבין אומות העולם הוא המקום המקודש לו ביותר – בית המקדש. שונות זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה במהותו של בית המקדש,

בשבוע שעבר העלינו על ראש שמחתנו את התיאטרון, האמפיתאטרון וההיפודרום שניבנו בירושלים בימיו של המלך הורדוס, על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו. שרידיהם לא נמצאו בשטח, ולכן סקרנו השערות

המלך הוֹרְדוֹס נצרב בתודעה ההיסטורית ברגשות מעורבים. בשנת 37 לפסה”נ, כשהוא בן 36 שנים, תפס את השלטון ביהודה בכוח ובאכזריות מידי החשמונאים, בגיבויָים המלא של הרומאים. לפי מוצאו המשפחתי –

בפרק הקודם תיארנו את מערת צדקיהו הסמוכה לשער שכם, ועסקנו במסורת הקושרת אותה עם צדקיהו, ממלכי יהודה בדור חורבן הבית הראשון. חוקרים רבים ביקשו לגלות את צפונותיה של מערת צדקיהו.

עד אמצע המאה ה-19 כמעט לא נראו מבנים מחוץ לחומה הצפונית של העיר העתיקה. כיום – בצפיפות ובהמולה – קצת קשה לדמיין זאת, אבל לפני שנים רבות, מי שמאס בדוחק

בלב שכונת קריית מנחם, מאחורי בית המנהל הקהילתי, מתנשאת תלולית גבוהה. זהו רוגם – גל אבנים גדול, ששמו נגזר מן הביטוי הערבי רֻגֻ’ם. מישהו התאמץ מאוד לבנות אותו לגובה שכזה,

ספר יהושע, המתאר את חלוקת הארץ בין שבטי ישראל, מסתפק על פי רוב בציון אתרים באופן כללי, אך כאשר הוא משרטט את קו הגבול בין נחלות יהודה ובנימין באזור ירושלים,

בכניסה הדרומית לגן הלאומי קיסריה מוצגים כמה פסלים עתיקים, וביניהם בולטת כף רגל ענקית, מחוטבת היטב, תוך הקפדה מרשימה על תווי העקב, האצבעות, הציפורניים ואפילו כלי הדם. פסל כף הרגל,

בין ציוויי עבודת הקרבנות במשכן, לימדה התורה מה דינו של הדשן – אפר הקרבנות שהצטבר על המזבח: “וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר” (ויקרא ו, ד). ולהיכן