“שרף אפוסטמוס את התורה”: מה באמת קרה בשבעה עשר בתמוז?

מה קרה בי”ז בתמוז, שנזכר לדיראון עולם? במשנה נמנו חמישה אירועים שקרו באותו יום:

“בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל” (משנה, תענית ד, ו).

בעבר, ביקשנו להבין את אירוע ביטול התמיד:

“בטל התמיד” – מה באמת קרה בשבעה עשר בתמוז?

וכעת אנו שואלים: מיהו אפוסטמוס, ומה היה האירוע שבמהלכו שרף את התורה? המסורת היהודית כמעט לא משיבה על השאלות הללו. כבר בתלמוד הבבלי הוסבר האירוע הזה במילה אחת: “גמרא” (בבלי, תענית כח ע”ב), כלומר – פירש רש”י: “כך קיבלנו מאבותינו”. וזהו! גם המחקר מתקשה בשאלה זו, שכן שמו של אפוסטמוס לא נזכר במקורות אלא רק בהקשר זה. ואכן, כבר הוצעו פרשנויות שונות לפיתרון החידה – אבל כולן מבוססות על השערות.

גם בתלמוד הירושלמי נמנו חמש הסיבות לצום י”ז בתמוז, בתוספת דיון קצר בשאלת מיקומו של אירוע שריפת התורה, שאלה שנחלקו בה ר’ אחא וחכמים:

“צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, יום שנשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל […] אֵיכן [=היכן] שְׂרָפָהּ? ר’ אחא אומר: במעברתא דלוד. ורבנין אמרי: במעברתא דטרלוסה” (ירושלמי, תענית פ”ד ה”ה).

שתי המסורות שלפנינו זוכרות שאירוע שריפת התורה התרחש על אֵם הדרך – במעבר דרכים (“מעברתא”) – אבל חלוקות בשאלה האם התרחש בלוד או בטרלוסה (טלוזה בשומרון?). אבל מהו האירוע? סתמו חכמינו ולא פירשו. ננסה אנו לפצח את התעלומה באמצעות יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של שלהי ימי הבית השני.

באמצע המאה ה-1 לספה”נ עוד עמדו ירושלים ובית המקדש השני בשיא תפארתם, אך האירועים שידרדרו אותם אל תהום החורבן כבר היו בעיצומם. אחרי מותו של המלך היהודי (בחסות הרומים) אגריפס הראשון, בשנת 44 לספה”נ, החלה ביהודה תקופה של שלטון נציבים רומיים – פקידי שלטון, שניהלו את ענייני היהודים ביהודה מטעמו של הקיסר. הנציבים לא הצטיינו בתבונה פוליטית, עשקו את האוכלוסייה וביצעו מעשי התגרות טיפשיים בהר הבית. בימי הנציב ונטידיוס קומָנוס (בשנים 52-48) הגיעה המתיחות בין השלטון לתושבי יהודה לשיאה, ויוסף בן מתתיהו מספר על התנגשויות דמים במקדש ובסביבותיו:

“[…] למועד חג המצות נאסף המון עולי רגלים […] וקומנוס פחד פן ישׂתער עליו כל העם, ושלח אנשי חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי הצבא באולמים [=בבית המקדש], נפלה אֵימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומותו [!]. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה. ואחרי הפֻּרענות הזאת קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שֹׁד. כי בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כְּבוּדת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו את כֻּלה. קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השֹׁד וצוָה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עוֹן על אשר לא רדפו אחרי השודדים לתפשׂם. ואחד מאנשי הצבא מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאלו היתה כל ארצם לנגדם למאכֹלת אש” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים [מהדורת י”נ שמחוני] ב, יב, א-ב).

הנציב הרומי לא העריך נכונה את עוצמת הזעזוע שחולל מעשה שריפת ספר התורה אצל היהודים, אך גלי הזעם העממי לא נסתרו מעיניו. ממקום מושבו בקיסריה הוא ציווה לתפוס את החייל שביצע את המעשה הנפשע ולהוציאו להורג, ורק כך הצליח להרגיע את הרוחות לעת עתה. הביטוי התלמודי “מעברתא דלוד” עשוי להתאים ל”דרך המלך על יד בית חורון”, הלא הוא מעלה בית חורון – מעבר הדרכים ההררי, העתיק והאסטרטגי שחיבר את לוד והשְׁפֵלה עם ירושלים. אולי החייל הרומאי האלמוני אינו אלא אפוסטמוס, וזהו אפוא האירוע שהתרחש בי”ז בתמוז.