בחורף 2007 נפתחו ריבועי החפירה הארכאולוגית הראשונים בשטח ששימש עד אז לחניון לבאי הכותל ועיר דוד – ‘חניון גבעתי’. התקוות שתלו החוקרים בשטח החפירה החדש היו גדולות, שכן המחקר באזור זה היה עד אז מוגבל מאוד, והמידע היה דל למדי. בניגוד לחפירות במורדות המזרחיים של עיר דוד, שהיו מאסיביות ונרחבות מאז אמצע המאה ה-19, המורדות המערביים נחשבו לתעלומה ארכאולוגית. הערוץ הטבעי, המפריד בין עיר דוד להר ציון, שבתקופת הבית השני כונה ‘הגיא’ או הטרופויון, מתחתר באזור זה, אך ברבות השנים כוסה בשפכים, באשפה ובתלי חורבות ונעלם מן העין. משימתם הראשונה של הארכאולוגים הייתה אפוא לפנות את אותן שכבות ולהעמיק אל האוצרות הארכאולוגיים שמתחתן.
ערוץ הגיא (או הטרופויון) מסומן בכחול על גבי מפה טופוגרפית של ירושלים הקדומה (מקור: ranbar, ויקיפדיה). העיגול האדום מציין את אזור החפירות ב’חניון גבעתי’.
תוצאות החפירות, המתנהלות מאז ועד ימינו, לא אכזבו. החוקרים נוכחו עד מהרה בעובדה שמאז התקופה המוסלמית המוקדמת ועד העת החדשה לא התרחשה כל פעילות של בנייה באתר, שאכן נמצא בדרך כלל מחוץ לחומות העיר. מתחת לשכבה זו נחשפו שכבות עשירות ביותר בממצאים בעיקר מן התקופות הרומיות והביזנטיות, וככל שהעמיקו לחפור נחשפו שרידיהן של תקופות קדומות יותר. סמוך לגובה סלע האם של ערוץ הגיא, בעומק של כ-15 מטרים ממפלס החיים של ימינו, הם מצאו ממצאים מרתקים מתקופת הברזל – תקופת מלכי יהודה.
במרכז האתר, מתחת לחורבותיה של וילה רומית, התגלו יסודותיו בית אבן מרשים משלהי תקופת הבית הראשון. לפי גודלו ואיכות הבנייה שלו, נראה כי הבניין שימש למטרות ציבוריות. בתקופה זו השתרעה העיר על הגבעה המזרחית (עיר דוד) והגבעה המערבית (הר ציון, במושגי זמננו), והמבנה שכן במרכז העיר, ובמרחק לא רב מדרום לבית המקדש. איננו יודעים כיצד נקרא האזור בתקופה זו, אבל אולי רמז לכך נמצא בדברי הנביא צפניה שחי באותה עת בירושלים:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת. הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ, כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן נִכְרְתוּ כָּל נְטִילֵי כָסֶף (צפניה א, י-יא).
היכן הוא “הַמַּכְתֵּשׁ” בירושלים? על פי שמו, סביר להניח שבאזור הנמוך מסביבתו, ואולי הנביא הביט במבנה זה, שחשפו הארכאולוגים בחניון גבעתי, וכילה בו את זעם נבואתו? אין לדעת. עובדה אחת נוכל לקבוע בוודאות: נבואת צפניה התגשמה, והמבנה חרב עם חורבנה של ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפסה”נ. סימני השרפה הרבים, שברי הכלים ושרידי רצפת טיח ממורקת שקרסה מן הקומה השנייה לא מותירים ספק בכך.
בין חורבות המבנה גילו החופרים בּוּלָה. ‘בולה’ היא מילה לטינית (Bulla), שפירושה, בהקשר ארכאולוגי, הוא טביעת חותם של אדם. לְמה היא שימשה? מסמך, שנכתב על קלף מעור בהמה או פפירוס, נגלל ונתפר בחוט לאורכו. כנראה שזו הפעולה שתוארה בדברי הנביא ירמיה: “וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם” (ירמיה לב, י). אם מדובר במסמך משפטי או רשמי היה צורך לאשרר את אמינותו, כך שהנוגעים בדבר או העדים יעידו שנחתם בנוכחותם. לשם כך הטביעו את שמם על פיסת טין זעירה, שהוצמדה לקשרי החוטים. כך הבטיחו שאיש לא יפרום את הקשרים וישנה את הטקסט. באש החורבן נכחדו הכתבים והחוטים, אבל הבולות, העשויות טין, נצרפו ונתקשו, ודווקא בזכות האש השתמרו ושרדו עד ימינו.
במחקר הארכאולוגי בירושלים, מאז שנות השבעים של המאה ה-20 ועד ימינו, נמצאו מאות בולות, מהן נושאות טביעות של שמות בעליהן – שמות עבריים כתובים בעברית. הבולה שנמצאה ב’חניון גבעתי’ בשנת 2019 (בחפירה בראשות פרופ’ יובל גדות וד”ר יפתח שלו) נושאת את שמו של “נתנמלך עבד המלך”.
חותם נתנמלך עבד המלך (באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem).
מי אתה, נתנמלך? מן התואר “עבד המלך” אנו למדים שהיה פקיד ממלכתי, ומכך שהייתה לו בולה רשמית משלו אנו למדים שהיה פקיד בכיר. השם מתנמלך מוכר לנו מן המקרא באזכור יחידאי:
וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית ה’ אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים, וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ (מלכים ב כג, יא).
“נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס” היה פקיד בשירותו של יאשיהו, ממלכי יהודה האחרונים. האם זהו “נתנמלך עבד המלך” שטביעת חותמו נמצאה למרגלות עיר דוד? האם כאן הייתה “לשכתו”? ואם כך, אולי שמו של עמק הגיא היה דווקא ה”פרוורים” ולא ה”מכתש”? התשובות לשאלות אלה אינן ודאיות, אבל ירושלים היא המקום היחידי בתבל שבו אפשר ללמוד תנ”ך לא רק עם הספר, אלא גם עם חפציהם האישיים של גיבוריו.
אב תשפ”ב
