המלך הוֹרְדוֹס נצרב בתודעה ההיסטורית ברגשות מעורבים. בשנת 37 לפסה”נ, כשהוא בן 36 שנים, תפס את השלטון ביהודה בכוח ובאכזריות מידי החשמונאים, בגיבויָים המלא של הרומאים. לפי מוצאו המשפחתי – בן לגֵר אדומי ולאם נָבָּטית – השתייך לחברה היהודית, אם כי נתפס כבן חורג שלה, “עַבְדָא דְבֵית חשמונאי” (בבלי, בבא בתרא ג ע”ב). גם בעיני עצמו היה הורדוס יהודי, כך מוכח מן המקוואות שנמצאו בכל אחד מבתי המרחץ בארמונותיו. הוא אף נשא לאישה את מרים, בת האצולה החשמונאית.
ואף על פי כן, הורדוס ראה את עצמו גם כנציגה של הקיסרות הרומית ותרבותה בארץ יהודה. הוא לא היסס להשתתף בהקרבת קורבנות ליופיטר במקדש הקפיטוליני ברומא, בטקס ההכתרה שנערך לכבודו על ידי אוקטוויאנוס (לימים אוגוסטוס) ומרקוס אנטוניוס, ואף בנה מקדשים רומיים-פגאניים ברחבי הארץ. הורדוס גם אימץ נורמות מוסריות מבית הקיסרות הרומית והיה מן הרוצחים ה’מפוארים’ בהיסטוריה: הוא חיסל ללא חמלה רבים שנחשדו בעיניו כמי שמאיימים על שלטונו, ובהם חכמי ישראל, תינוקות תמימים ואפילו בני משפחתו, כולל מרים אשתו ושלושה מבניו. שמו נזכר לנצח בתיעוב – אין ילד שנקרא על שמו ואין רחוב שמנציח את זכרו.
מאידך, הורדוס יזם מפעלי בנייה באיכות ובממדים שכמותם לא נראו בעת העתיקה בארץ ובעולם. לשמו של הקיסר בנה את עיר הנמל המשוכללת ביותר בעולם – קיסריה, ועיר נוספת שבנה על חורבות שומרון, בירת ממלכת ישראל הקדומה, קרא על שמו של הקיסר – סבסטיה. לעצמו בנה ארמונות מהודרים, ובהם גנים פורחים ומים זורמים בלב המדבר הצחיח – במצדה ובהרודיון. גולת הכותרת של מפעליו הייתה ירושלים: הוא בנה בה ארמון, שווקים ובתי פאר, ומעל כולם – הוא שיפץ ופיאר את בית המקדש, שהיה הגדול והיפה בעולם כולו. מפעלי הבנייה הנציחו את דמותו כאחד המלכים החזקים והמשפיעים בכל הזמנים.
בירושלים בנה הורדוס תיאטרון, אמפיתיאטרון והיפודרום. לא מדובר רק באתרי תרבות, שבהם התקיימו מופעים ותחרויות כמיטב תרבות ההוללות והדם הרומית, אלא גם בסמלי שלטון. מובן שכל אלה היו זרים ומנוכרים לגמרי לצביונה של עיר הקודש והמקדש, אבל זה לא הפריע להורדוס להשקיע משאבים רבים בהקמתם. כך העיד יוסף בן מתתיהו:
“ובנה תיאטרון בירושלים, ואחרי כן (בנה) על אדמת מישור אמפיתיאטרון גדול ביותר – שניהם מפורסמים בפארם, אלא שהיו זרים לאורח החיים של היהודים, שכן השימוש באלה והצגת מחזות כגון אלה לא נמסרו (להם מאבותיהם) […] אף הוזמנו מתגוששים (וכל) שאר התחרויות מכל ארץ […] והשתדל מאוד שכל המפורסמים ביותר יבואו להתחרות. הוא הציע מתנות לא קטנות גם בעבור (תחרויות של מרכבות) לארבעה סוסים ולצמד, ובעבור (תחרויות) של סוסי מרוץ […] התיאטרון היה, כמובן, עטור סביב כתובות לכבוד קיסר ואותות ניצחון שלקח הלה מהעמים שנלחם בהם, כולם עשויים זהב טהור וכסף. ואשר לכלי שרת, לא היה שום בגד ושום תכשיט של אבני (חן) יקר כל כך שלא הוצג (לראווה) עם מחזות השעשועים. הוכנו גם חיות טרף ונאספו בשבילו אריות רבים מאוד וחיות אחרות, המצטיינות גם בכוח יוצא מן הכלל וגם בזה שהן נדירות ביותר על פי טבען. נערכו התנגשויות בין אלה לאלה, וקרבות בין בני אדם שנידונו למיתה ובין אותן החיות, להשתוממותם ולעונג נפשם של הנכרים על ההוצאות ועל הסכנות שבמחזה כאחד. ואילו לבני הארץ היתה זו הפרה גלויה של החוקים הנערצים עליהם. שכן כחטא מפורש נראה (להם) הדבר, להשליך בני אדם לחיות לשם הנאתם של בני אדם (אחרים) ממראה (עיניהם), וכן נראה להם כחטא להמיר את חוקיהם במנהגי נכרים. אולם יותר מכול קצה נפשם באותות הניצחון, שכן מאחר שנראה להם שהחפצים העוטפים כלי הזין הם פסילים, ומפני שמקובל עליהם מאבותיהם שלא לחלוק כבוד לאלה, רגזו (על כך) ללא שיעור” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, טו, 276-268).
במקום אחר ציין יוסף שההיפודרום היה בצדה הדרומי של העיר (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ב ג, א). בהשוואה לערים אחרות שבנה הורדוס, אין לנו כל סיבה לפקפק באמינות דיווחיו של יוסף בן מתתיהו, למרות שאין לתיאטרון, לאמפיתיאטרון או להיפודרום בירושלים ההרודיאנית אישור ממקורות היסטוריים אחרים. גם הארכאולוגים לא מצאו את שרידי המתקנים הללו, ולכן הציעו השערות שונות.
בשנת 1962 החל הארכאולוג פרופ’ מיכאל אבי-יונה את בנייתו של דגם ענק של ירושלים בשלהי ימי הבית השני. אבי-יונה אסף את מקורות חז”ל, ספְרוּת רומית וכמובן – בראש ובראשונה – את כתבי יוסף בן מתתיהו, ובאמצעות ניתוח ופרשנות המקורות הללו עם התנאים הטופוגרפיים הוא בנה את הדגם בעבודת נמלים מדוקדקת, שנמשכה ארבע שנים. הדגם הוצב ב-1966 בחצר מלון הולילנד, שהיה בשכונת בית וגן, ובשנת 2006 הועבר למוזאון ישראל, והוצב במשכנו הקבוע לצד היכל הספר. בשעה שאבי-יונה עמל על בניית הדגם היו אתרי ירושלים הקדומה בשבי הירדנים, מעבר לגבול. לוּ היה אבי-יונה ממתין שנה אחת בלבד הוא היה עשוי לפרש אחרת חלק ממסקנותיו, על אחת כמה וכמה לו המתין עוד כמה שנים לתגליות הארכאולוגיות הדרמטיות שהתרחשו לאחר איחוד העיר, שלמקצתן נחשף בטרם נפטר, בשנת 1974.
אבי-יונה נדרש כמובן לשאלת מיקומם של מתקני השעשועים הרומיים, אך בהיעדר ממצא ארכאולוגי זו הפרשנות שהוא הציע:
דגם ירושלים בימי הבית השני במוזאון ישראל, מבט מ’דרום’ (צילום: Michael Tyler, ויקיפדיה). בעיגול הצהוב מסומן מקומו המקורי של ההיפודרום בדגם (ההיפודרום פורק ולא הורכב מחדש). בעיגול הירוק מסומן מבנה התיאטרון.
את ההיפודרום, בית מרוצי הסוסים, מיקם אבי-יונה למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, בשטח הגן הארכאולוגי ו’חניון גבעתי’ של ימינו. את התיאטרון, בית ההצגות והמחזות, העמיד אבי-יונה במרומי העיר העליונה, באזור בית הכנסת החורבה שבלב הרובע היהודי של ימינו. כאמור, ממצא ארכאולוגי לא היה בידיו של אבי-יונה, אם כך על סמך מה הוא בחר את המיקומים הללו? על סמך ההיגיון הבריא. מגרש למרוצי סוסים דורש שטח ארוך וצר, ולכך מתאים ערוץ הגיא. תיאטרון היה בוודאי במיקום בולט, וכנראה באזור מגורי העשירים בעיר העליונה. אבי-יונה לא היה הראשון להציע כך. קדמו לו לואי ונסאן ופליקס אבל, שני אנשי כמורה מן המסדר הדומיניקני שעסקו רבות בארכאולוגיה של ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ומה באשר לאמפיתיאטרון, בית מופעי האימה של הגלדיאטורים וחיות הטרף? ממנו אבי-יונה העדיף פשוט להתעלם.
מבט מקורב אל התיאטרון בדגם ירושלים של ימי הבית השני במוזאון ישראל, על פי אבי-יונה (צילום: מוזאון ישראל). הקיר בחזית הוא גב הבמה – סקנה פרונס (Scaenae Frons), ומבנה חצי העיגול שימש את יציעי המושבים – הקביאה (Cavea).
אבי-יונה לא היה הראשון שהשתעשע בהשערות מיקומם של המבנים הרומיים הללו. כריסטיאן קראוק ון-אדריכם, תאולוג נוצרי קתולי שחי במאה ה-16, שחזר על פי דמיונו את ירושלים בימי הבית השני. בהתבססו על כתבי יוסף בן מתתיהו – ממש כמו אבי-יונה – הוא שרטט מפה בה הוא מיקם את ההיפודרום ואת התיאטרון ממערב להר הבית, לא בשונה-מאוד מהשערתו של אבי-יונה. הנה צילום קטע ממפה זו, שצוירה בשנת 1584 (הכיתובים – בלטינית):
Christiaan van Adrichem, Ierusalem, et suburbia eius, sicut tempore Christi floruit… descripta per Christianum Adrichom Delphum, Anno Christi 1584
(מתוך: אוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית).
בעיגול הצהוב מסומן ההיפודרום (Hippodro). בעיגול הירוק מסומן התיאטרון (Tratrium).
אם נדייק, ון-אדריכם מיקם את ההיפודרום ממערב לפינה הדרום-מערבית של הר הבית, אולי התכוון לערוץ הגיא בדומה לאבי-יונה שמיקם אותו מעט דרומה משם, או שמא התכוון ל’עיר העליונה’ – אזור הרובע היהודי של ימינו. מעניין לציין שהאזור המזרחי של הרובע היהודי קודם נפילתו בתש”ח (1948) כונה ה’מידן’. הרחוב שנקרא בימינו משגב לדך נקרא אז רחוב המידן, וכינוי זה כלל גם את סביבתו הקרובה. ‘מידן’ בערבית הוא מגרש למרוצי סוסים (וליתר דיוק: מגרש ארוך ופתוח המשמש למרוצים. תודה לד”ר ירון עובדיה). האם ייתכן שהמסורת הירושלמית שמרה את הֵד מקומו של ההיפודרום ההרודיאני הנעלם? יש להניח שלא. סביר יותר להניח שהשם הזה משמר את שמו של ההקדש המוסלמי המגרבי של אבו מדיין, שהיה במקומה של רחבת הכותל המערבי של ימינו מאז המאה ה-12 (ותודה לעמי מיטב).
ובכל זאת, האמנם לא נמצאה כל ראייה שהיא לקיומם של תיאטרון, אמפיתיאטרון או היפודרום בירושלים ההרודיאנית? ייתכן שכן, אבל את התשובה לשאלה הזו נניח לשבוע הבא…
2.2022
