בשנת 1922, בראשית ימי המנדט הבריטי, נוסדה שכונת בית הכרם במערב ירושלים. את סיפור ראשיתה של השכונה הקסומה כבר סיפרנו בעבר:
שמה של בית הכרם נגזר מקִרְבתה אל עין כרם, המשׂתרעת בעמק שממערב לה. עין כרם כיום היא שכונה ירושלמית ציורית ממגנטת ותיירותית, שתפסה את מקומו של כפר ערבי שניטש במלחמת השחרור (1948), ושזה היה שמו. ‘עין כרם’ הוא שם המרמז על אופיו החקלאי של הכפר, אבל למרות הצליל העברי עין כרם לא נזכר במקרא (אם כי בתרגום השבעים נזכרה ‘כרם’ כאחת מערי גבול יהודה). לעומת זאת, ‘בית הכרם’ נזכר במקרא, ומכאן נגזרה ההשערה שיש זהות בין שני היישובים. אבל האם השערה זו מוצדקת? האם נכון לזהות את בית הכרם המקראית עם עין כרם?
הממצא הארכאולוגי מאשר את קיומו של יישוב בעין כרם בתקופות המקרא, שהתגבש קרוב לוודאי סביב המעיין השופע (‘מעיין מרים’) והתפרנס מן האדמות הפוריות בבקעה מסביבו. בחפירות שערכו בקיץ 1943 בתחומי כנסיית הביקור, חשפו הכמרים הפרנציסקנים וירגיליוס קורבו וליניס קאפילו קבר מן המאות ה-13-14 לפסה”נ, וכך הוכיחו את קיומו של יישוב מאז תקופת הברונזה התיכונה. גתות יין חצובות, בורות ומדרגות חקלאיות שנחשפו ברחבי עין כרם מעידים על יישוב כפרי שהתקיים במקום בתקופת ממלכת יהודה. האמנם זהו ‘בית הכרם’ המקראי’? נעיין באזכור היחידי ליישוב בתקופת הבית הראשון:
הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלִַם וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר וְעַל בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת, כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל (ירמיה ו, א).
ראשית, בית הכרם מתוארת כאן כאתר שנמצא באזור ירושלים. גם ממגילות מדבר יהודה (מגילה חיצונית לבראשית XXII, 14 ומגילת הנחושת X, 5), המתוארכות לימי הבית השני, אנו למדים שבית הכרם ובקעת בית הכרם היו קרובות לירושלים. שנית, זהו אתר שממנו משׂיאים משׂואות כדי להודיע על סכנה מתקרבת, ולכן יש להניח שהוא גבוה ביחס לסביבתו. האפשרות לזהות את עין כרם עם בית הכרם נפסלת אפוא בשלב זה, משום שעין כרם נמוכה ובלועה בין ההרים. עין הכרם בימינו היא השכונה הנמוכה ביותר בירושלים (650 מ’ מעל פני הים). ואכן, פרופ’ יוחנן אהרוני הציע לזהות את בית הכרם המקראית עם אתר העתיקות ברמת רחל (שם הוא חפר בעצמו בשנת 1954), מדרום לירושלים, שהוא גבוה ובולט למרחוק.
קטע ממגילת הנחושת, המתאר את האוצרות שנטמנו בבית הכרם: “באשוח שי בית הכרם בבואך לסמולו אמות עסר כסף ככרין ששין ושנין” (צולם מתוך: ז’ וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, א, תל אביב תשמ”ו, עמ’ 671). מגילת הנחושת היא טקסט עברי מימי הבית השני שנמצא באזור קומראן בשנת 1952. הממצא מוצג כיום במוזאון ירדן בעמאן.
בתקופת הבית השני מתחזקות הידיעות על יישוב יהודי בבית הכרם. היה זה אחד היישובים המרכזיים שבהם התנחלו שבי ציון (נחמיה ג, יד). מאבני בית הכרם נבנה המזבח בבית המקדש:
אחד אבני הכבשׁ ואחד אבני המזבח – מבקעת בית כרם. וחופרין למטה מ[הקרקע] הבתולה, ומביאים משם אבנים שלמות, שלא הונף עליהם ברזל […] שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. אינו בדין שיונף המקצר על המאריך (משנה, מידות ג, ד).
נשאל שוב: האם נכון לזהות את בית הכרם של ימי הבית השני עם הכפר עין כרם? אדמת הבקעה של עין כרם לא מיוחדת באבנים משובחות אלא דווקא בקרקע כבדה ועמוקה. אם כך, מלבד דמיון השם, אין כל יסוד לזיהוי זה. אבל אין ספק שהעדות המוחשית ביותר לקיומו של יישוב יהודי בתקופה זו בעין כרם היא המסורת הנוצרית אודות כפר הולדתו של יוחנן המטביל.
מקווה טהרה שנמצא על ידי מורת הדרך והחוקרת תמר הירדני, בשנת 2004. וכך היא כתבה לי: “כשראיתי אותו לראשונה, הוא מצמץ בהתרגשות ולחש לי: לא ראיתי פה יהודים כבר אלפיים שנה!” (הצילום: באדיבותה). ממצא זו מוכיח שאופיו של הכפר עין כרם בתקופת הבית השני היה יהודי.
על פי הברית החדשה, יוחנן נולד במאה ה-1 לפסה”נ להוריו הקשישים אלישבע וזכריה הכהן הגדול:
כהן היה בימי הורדוס מלך ארץ יהודה זכריה שמו ממשמרת אביה, ולו אשה מבנות אהרן ושמה אלישבע. ושניהם צדיקים לפני האלהים והולכי תם בכל מצוות ה’ ובחוקותיו. ולהם אין ולד כי אלישבע עקרה ושניהם באו בימים. ויהי היום בכהנו לפני אלהים בסדר משמרו. להקטיר קטורת לפי גורלו כמשפט עבודת הכוהנים ויבא אל היכל ה’. וכל קהל העם מתפללים בחוץ בשעת הקטורת. והנה מלאך ה’ נראה אליו עומד מימין מזבח הקטורת. וירא זכריה ויבהל ואימה נפלה עליו. ויאמר אליו המלאך אל תירא זכריהו, כי נשמעה תפלתך ואלישבע אשתך תלד לך בן וקראת שמו יוחנן […] ויהי אחר הימים האלה ותהר אלישבע אשתו ותתחבא חמשה חדשים ותאמר. ככה עשה לי ה’ בימי פקדו אותי לאסף את חרפתי מבני אדם […] ותקם מרים [אֵם ישו, כשהייתה עדיין הרה] בימים ההם ותמהר ללכת ההרה אל עיר יהודה. ותבוא בית זכריה ותברך את אלישבע […] וימלאו ימי אלישבע ללדת ותלד בן. וישמעו שכניה וקרוביה כי הגדיל ה’ את חסדו עמה וישמחו אתה. ויהי ביום השמיני ויבאו למול את הילד ויקראו את שמו זכריה על שם אביו. ותען אמו ותאמר לא כי יוחנן יקרא לו (הבשורה על פי לוקס, א, 60-5).
מסורת זו היא הבסיס להתקדשותה של עין כרם בנצרות. בעין כרם נבנו מאז התקופה הביזנטית כנסיות אחדות, המציינות את מערת הלידה (כנסיית יוחנן בהרים), את מקום הסתרתו של התינוק יוחנן מפני חייליו של הורדוס שנשלחו לרצוח תינוקות (כנסיית הביקור) ועוד, אבל אם נשים לב היטב נבחין שבמקור כלל לא נזכרה עין כרם, אלא “עיר יהודה”. ביטוי זה אינו שם של מקום, אלא שם תואר שעשוי להתאים ליישובים רבים מאוד, ובכל זאת המסורת הנוצרית מזהה דווקא את עין כרם עם “עיר יהודה” מאז התקופה הביזנטית. לראשונה נזכר זיהוי זה בכתבי הבישוף תיאודוסיוס בשנת 530, ומאז ועד ימינו זיהוי זה מקובל ומוסכם במסורת הנוצרית.
עין כרם כ”עיר יהודה” (MONTANA JUDEAE), בציור של הצליין הנוצרי הבלגי ז’אן זואלארט משנת 1586. באות A – כנסיית לידת יוחנן; באות B – מעיין מרים; ובאות C – כנסיית הביקור (J. Zuallart, Le Très dévot voyage de Jérusalem, 1588).
לסיכום, זיהויה של עין כרם עומד על שתי רגליים ‘פיסחות’: האחת – בית הכרם המקראית בימי הבית הראשון וימי שיבת ציון, והשנייה – עיר יהודה ‘הנוצרית’ בשלהי ימי הבית השני. הארכאולוגיה אמנם ‘מאשרת’ את קיומו של יישוב יהודי כפרי בעין כרם הן בתקופת הבית הראשון והן בתקופת הבית השני, אבל היא לא יכולה ‘לאשר’ את הזיהוי המקובל. תיאורי בית הכרם המקראית לא הולמים את הכפר המוכר כיום כעין כרם, ואילו עיר יהודה שנזכרה במסורת הנוצרית קיבלה את זהותה של עין כרם מאות שנים לאחר תקופת הבית השני.
מתוך הספקות של זיהוי עין כרם ‘נולדה’ שכונת בית הכרם הסמוכה. הדבר הוודאי היחידי שנוכל לומר הוא שכדאי ומומלץ לבקר בבית הכרם ובעין כרם, שהן מן הקסומות בשכונותיה של ירושלים.
5.2022
