בדרך שכם פינת רחוב צלאח א-דין נמצא אחד האתרים המרתקים בירושלים – אחוזת קבורה ממלכתית ומפוארת. לאחר שנרד ב-23 מדרגות חצובות בסלע, נגיע למקוואות מים גדולים. נעבור תחת קשת אל חצר אדירת ממדים, 27X25 מטרים היקפה, שנחצבה בסלע לעומק 11 מטרים. מאמץ כביר של חציבת כעשרים אלף טון אבן הושקע כאן, רק כדי להכשיר את המבוא אל מערת הקבורה. רק מעט מחזיתה המפוארת של המערה שרד: עיטורים חצובים של עמודים דורים, כרכובים ואלמנטים צמחיים – אשכול ענבים, עלי קוֹציץ (אָקָנתוּס) וזֵר קלוע. לפני מערת הקבורה נחצב מעין אולם כניסה שחזיתו פתוחה. הכניסה למערה נסתרת וקבורה ברצפה, ובפתחה אבן גולל שתפקידה לסגור את פי המערה.
חזית מערת קברי המלכים (באדיבות עמית אררט).
מלכים רבים התהדרו בכתרה של ירושלים, מי הם המלכים שנקברו כאן? ב-1874 רכשה ברטה בֶּרְטְרָנְד, יהודייה עשירה מצרפת, את חלקת קברי המלכים. מטרתה המוצהרת הייתה להנחיל את האתר לעם היהודי, אבל יורשיה העבירו אותו לידי ממשלת צרפת ב-1886, בתנאי שישמרו עליו ויאפשרו ליהודים גישה לתפילה במקום. בימים אלה מתנהל בבית הדין הגבוה בצרפת הליך משפטי, בתביעה להשיב את האתר לבעלות יהודית.
הצרפתים הציבו בכניסה לאתר שלט שקובע כי כאן “קברי מלכי יהודה”. אלא שהמאפיינים הארכיטקטוניים החצובים באבן מובהקים לקבורה היהודית בימי הבית השני, ולכן לא ייתכן שנקברו בה צאצאי בית דוד, שמלכו בירושלים בתקופת הבית הראשון. אם כך, מי באמת נקבר כאן?
ניכנס למערה, וננסה לפצח את החידה: המערה מסועפת וקירותיה מסותתים בעדינות. כיום היא ריקה, אך בעבר נמצאו בחדריה פריטים מרתקים. ב-1863 נחקרה המערה לראשונה בידי הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה-סוֹסי ((Félicien de Saulcy, ברישיון השלטון העות’מאני. הוא מצא בה ארונות קבורה (סרקופגים) מעוטרים בהידור רב, וגם עצמות אדם. את העצמות, שלא מצא בהן תועלת, השליך החוצה.
[…] ובעוה”ר [=ובעוונותינו הרבים] זה שתי שני'[ם] שבאו צרפתי'[ם] ובמקום קדוש יהלכו, וחפרו כל המערה הזו, ערו ערו עד היסוד, והשליכו את עפר הקברי'[ם] ואת עצמות היבשו'[ת] לחוץ, ולקחו את הארון של בן כלבא שבוע באמרם כי יש להם רשות מהשולטאן לעשות כחפצ'[ם] ורצונ'[ם]. והיהודי'[ם] בשמעם נתאבלו מאֹד ע”י ותרגז בטנ'[ם] וחיל ורעדה אחזת'[ם] על מעשה הגדול והנורא הזו […] והיהודי'[ם] הלכו אחרי כן בשברון לב ולקחו את העפר ולקטו העצמות, וקברו אותם במקומ'[ם] ועשו אבל כבד והספ'[ד], ואמרו שמצאו שם כתר אחד של זהב עם אבני'[ם] טובות ומרגליות ושאר מטמוניות. ירא ה’ וישפוט” (מנחם מענדיל ריישר, שערי ירושלים, Lemberg 1871, דף 40 ע”א).
יהודי העיר הזדעזעו לנוכח חילול כבוד המתים, והשמיעו קול מחאה רמה. טלגרמות בהולות נשלחו לחברת כי”ח בפריז, למשפחת רוטשילד, לשר מונטיפיורי ולמי לא. מחאות הוגשו בפני ‘השער העליון’ – הסולטן בקושטא, וכמעט שהתחולל משבר דיפלומטי בין העו’תמאנים לצרפתים. אבל כל זה היה מאוחר מדי. עוד בטרם נדרשה ההכרעה אסף דה-סוֹסי את ארונות הקבורה, מיהר איתם לנמל יפו והסתלק לפריז. הסרקופגים הובלו למוזאון הלובר בפריז, ושם הם מוצגים עד ימינו.
סרקופג קברי המלכים במוזאון הלובר בפריז.
אבל עדיין לא מצאנו תשובה לשאלה מי קבור כאן. מסורות יהודיות קדומות זיהו כאן את קבר נקדימון בן גוריון, ואחרות את קבר כלבא שבוע – שניהם יהודים שחיו בירושלים בסוף תקופת הבית השני, ונודעו בעושרם המופלג. במסורת היהודית נחקקה דמותם בהערכה רבה, ובמשך מאות שנים נמשכו לכאן מתפללים רבים.
“אמרו על בִּתו של נקדימון בן גוריון, שהיתה מיטתה מוצעת בשנים עשר אלפים דינרי זהב […] ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שׂבע (אבות דר’ נתן, נוסחא א, ו, ב).
על פי המחקר המדעי הזיהוי שונה. על אחד מארונות האבן חרותה כתובת עברית: “צדה מלכתה”, ומעליה בכתב תדמורי “צדן מלכתא”.
הסרקופג של ‘צדה מלכתה’, על פי דה-סוסי (מתוך: F. de Saulcy, Voyage en Terre Sainte, Paris 1865, p. 377).
כתובת הסרקופג של ‘צדה מלכתה’, במוזאון הלובר בפריז.
המלכה צדה או צדן לא מוכרת לנו משום מקור אחר, אבל אפשר שמדובר בבת למשפחה מלכותית שחיה בירושלים במאה ה-1 לסה”נ. הייתה זו משפחתה של הילני, מלכת חַדָיֶיבּ (אזור בצפון עירק של ימינו), שהתגיירה עם שני בניה איזטס ומונבז. הילני ומונבז התיישבו בירושלים, ובנו לעצמם ארמון מפואר. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו ב-2007 סמוך לעיר דוד (ב’חניון גבעתי’), נמצאו שרידי מבנה מרשים המתוארך לשלהי ימי הבית השני. כיוון שמקורות התקופה מצביעים על מיקומו של ארמון מלכי חדייב באותו אזור, יש המציעים לזהותו שם.
באותה עת הייתה ירושלים ממילא בשיא תפארתה, אבל היא התהדרה גם בתרומותיה של הילני ומשפחתה:
מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואף היא עשתה טבלה של זהב […] (משנה, יומא ג, י).
יוסף בן מתתיהו, בן זמנם, מסר את עדותו על מקום קבורתם של הילני ובניה:
ומונבזוס שלח את עצמותיה [של אמו] ואת עצמות אחיו לירושלים, וציווה לקוברן בפיראמידות שבנתה האם, שלוש במספר, במרחק שלושה ריסים [=כ-400 מטר] מירושלים העיר” (קדמוניות היהודים [מהדורת א’ שליט], כ, 96).
הפירמידות אמנם לא שרדו, אך תיאור המרחק מתאים לאתר זה, כמו גם התיארוך הארכאולוגי. העובדות שאחוזת הקבר מפוארת במידה חריגה, ונמצאה בה כתובת המעידה על כך שנקברה בה מלכה, מחזקות את ההבנה שכאן נטמנו המלכים הגֵרים מחדייב.
לפני סיום, מעניין לציין שמי שזכה לכינוי ‘מלך היהודים’ ביקר בעצמו בקברי המלכים, בעת ביקורו בארץ בשנת 1898. כוונתי היא לבנימין זאב הרצל. וכך הוא סיפר ביומנו האישי:
בנסיעתנו חזרה בקרנו בקברות הסלעים של המלכים, שהיו נחלתו של יהודי צרפתי Pereire – והוא נתנה במתנה לממשלה הצרפתית. כה רחוק ונמנע נחשב הדבר, שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה (א’ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל אביב 1996, עמ’ 751-750).
הרצל (במרכז, השלישי משמאל) בביקורו בקברי המלכים (ארכיון קק”ל).
ביומנו התייחס הרצל להנרי יצחק פרירה, בנקאי יהודי צרפתי, שרכש את קברי המלכים, אך הוא לא דייק. פרירה כשל, והרכישה בוצעה לבסוף, כאמור, בידי ברטה ברטרנד שהייתה דודתו.
ולסיום, סיפור ירושלמי מופלא ואפוף מסתורין. הסיפור הודפס לראשונה בידי החסיד חיים הלוי הורביץ, בשנת 1844:
והנה המערה הזו היא פלאי פלאים, והיינו שחפור וחצוב בתוך הקרקע חצר גדול מאוד מרובע […] ובתוך החצר לצד המערה חקוק על הכותל למעלה ציור ענבים וגם בייגל גדולים ועגולים, ובלשון ספרדי בישקוגיש [=bizcochos – ביסקוויטים, עוגיות], ואומרים שזה לזכר למעשה הצדקה, שהיה כלבא שבוע זן ומפרנס לכל הנכנס לביתו […] [ובתוך המערה] קבר כלבא שבוע, ועליו מונח אבן גדול לציון [=סרקופג], והוא ארוך כ”ד אמות [=כ-12 מטר], ועגול למעלה, ומצוייר יפה עד מאוד, מעשה ידי אומן פלא. אספר בקצרה מה ששמענו אז [בשנת 1838] מפי אנשי יקירי ירושלם ת”ו, ילידי הארץ, ענין נפלא על האבן המצוייר הנ”ל, המונח על קבר כלבא שבוע כנ”ל. והוא, כי הגוים הערלים המכונים גרעקין [=נוצרים יוונים] התאוו תאוָה לגנוב האבן הנ”ל, בהיותו מצא חן בעיניהם לקובעו בבית תפלתם. ויהי בלילה אחד ויגנבוהו משם, ומגודל הטרחא והעמל שהיה להם להוציאו מתוך המערה […] ויניחוהו על ראש ההר כדי לָפוּשׁ בלילה, באומרם שלמחר יוליכוהו [ל]בית תִּיפְלָתם. ויהי בבֹקר ויבואו לבקש האבן, ולא מצאוהו במקום שהניחוהו, ויחפשוהו בחיפוש מחיפוש, עד שמצאוהו מונח על מקומו הראשון, ממש על קבר הצדיק הנ”ל. ויעשו כן שנים שלשה פעמים, והאבן שב למקומו. ויראו כי לא יכלו לו, ולא הוסיפו לנגוע בו עוד. וכעת ראינוהו, והאבן נשבר, ועודנו מונח על קבר הצדיק הנ”ל. ותמיד הולכים עם בני ישראל להתפלל שם על קברו. יה”ר [יהי רצון] שיקובל תפילתינו, ויבנה בית קדשינו ותפארתינו בב”א [במהרה בימינו, אמן] (חיים הורביץ, חבת ירושלם, ירושלם תר”ד, דף מג ע”ב).
תודתי לחוקרת ירושלים ומורת הדרך המצוינת רעות אודם, על עזרתה בהכנת הרשימה.
4.2022
