גיליון 163, ניסן תשפ”ג מעיין הגיחון, הנובע למרגלות המדרון המזרחי של עיר דוד, הוא מקור המים העיקרי של ירושלים הקדומה. במשך אלפי שנים נבנו סביבו ביצורים וחפירות כדי להגן עליו,
גיליון 162, אדר תשפ”ג מול שער שכם, לצד תחנת האוטובוסים המרכזית ברחוב סולטן סולימן, סמוך למצוק סלע שהנוצרים הפרוטסטנטים מכנים ‘גבעת הגולגותא’, נמצא מסגד. מאחורי המסגד מסתתרת מערה גבוהה, המשמשת
גיליון 155, שבט תשפ”ג הנזירוּת היא מן הערכים הנעלים בנצרות, ומאז הופעתה היא הפכה לאחד ממאפייניה. הנזירים הנוצרים הם אנשים ונשים שבחרו במסלול חיים של הקדשת חייהם לאל, וויתרו על
בשנת 333 ביקר בארץ צליין נוצרי מבּוֹרְדוֹ (Bordeaux) שבדרום-מערב צרפת. הוא התמיד לרשום ביומנו את תחנות מסעותיו ואת חוויותיו האישיות, רק את שמו ‘שכח’ לציין וכך נותר אלמוני (אלמונית?) לנצח.
“וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’, וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג
צדקיהו היה אחרון מלכי יהודה. על אף היותו נצר לשושלת מלכי בית דוד, עלייתו לשלטון (בשנת 597 לפסה”נ) התרחשה לאחר שהבבלים כבר השתלטו על ירושלים והגלו את קוֹדמוֹ, יהויכין, שהיה
הבוקר הבהיר ההוא, בספטמבר 1862, החל בשגרת היום הרגילה במאפייה מול שער יפו. שְׂפמו של האופה כבר הספיק להתלבן בענני הקמח, והוא היה שקוע בלישת הבצק וברידודו, בתנועות ידיים מהירות
“אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים” (משנה, תענית ד, ח). בתלמוד מנו חכמינו את הדברים הטובים שאירעו ביום ט”ו באב: “ט”ו
קינתו של הפייטן הקדמון ר’ אלעזר הקליר נישאת בפיהם של מתפללים רבים בתשעה באב: “שָׁבַת סוּרוּ מֶנִּי שִׁמְעוּנִי עוֹבְרַי [נ”א עוֹכְרַי], סְחִי וּמָאוֹס הֱשִׂימוּנִי בְּעֶדְרֵי חֲבֵרַי, סַכּוֹתָה מִשְׁכָּן מִסְּכוֹת דְּבִירַי,
בחורף 2007 נפתחו ריבועי החפירה הארכאולוגית הראשונים בשטח ששימש עד אז לחניון לבאי הכותל ועיר דוד – ‘חניון גבעתי’. התקוות שתלו החוקרים בשטח החפירה החדש היו גדולות, שכן המחקר באזור
