בשנת 333 ביקר בארץ צליין נוצרי מבּוֹרְדוֹ (Bordeaux) שבדרום-מערב צרפת. הוא התמיד לרשום ביומנו את תחנות מסעותיו ואת חוויותיו האישיות, רק את שמו ‘שכח’ לציין וכך נותר אלמוני (אלמונית?) לנצח. תיאורי מסעו נחשבים לאחד המקורות החשובים להכרת ארץ ישראל בשחר התקופה הביזנטית בפרט, ולאבן היסוד של סוּגת ספרות המסעות לארץ ישראל בכלל. ירושלים הייתה כמובן היעד המרכזי לביקורו של ‘הנוסע מבורדו’, והוא הקדיש לה דפים אחדים מיומנו. בתארו את הר הבית הוא כתב:
“ושם שני פסליו של הדריאנוס. ולא הרחק מן הפסלים אבן מנוקבת, שאליה באים היהודים מדי שנה בשנה, ומושחים אותה בשמן ומקוננים באנחות וקורעים בגדיהם וכך שבים” (על פי תרגום: א’ לימור, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה – תיאורי מסע לטיניים, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 32-31).
נניח לעת עתה את סוגיית פסלי הדריאנוס, ונתמקד באותה “אבן מנוקבת” שעמדה במרכז אירועי האבלות השנתיים של היהודים בהר הבית. היכן היא האבן? מה משמעות הביטוי הייחודי שלא מוכר מן המקורות שקדמו לו? ומדוע עמדה האבן במרכז הפולחן היהודי?
אבל רגע לפני שנגיע לשאלות הללו נשים לב לעובדה שאינה מובנת מאליה: יהודים מורשים להתפלל בהר הבית בראשית התקופה הביזנטית, במאה ה-4. ואכן, עובדה זו עולה מעדויות היסטוריות נוספות מתקופה זו – יהודיות ושאינן יהודיות – והיא מלמדת על הזיקה היהודית העמוקה להר הבית, שלא כבתה גם בתקופות החשוכות ביותר.
בפסגת הר הבית נמצאת אבן השתייה, ומקובל לזהותה בימינו עם הסלע החשוף – 14X17 מטרים היקפו – תחת כיפת הסלע המוזהבת. על הסלע הזה עמד קודש הקודשים של בתי המקדש הקדומים. בלב אבן השתייה פעור פיר עגול וכ-3 מטרים מתחתיו נחבאת מערה רבועה קטנה, שכיום היא נגישה באמצעות 14 מדרגות היורדות מצדה הצפוני.
הפיר מעל המערה (מסומן בעיגול צהוב) באבן השתייה (מקור התצלום: ויקיפדיה).
מה משמעותה של המערה, והאם מילאה תפקיד בבית המקדש הראשון או השני? למסורת היהודית אין תשובה ברורה.
אולי זו המחילה בה הוסתר ארון הברית? ראו: https://eyaldavidson.co.il/%d7%9c%d7%90%d7%9f-%d7%a0%d7%a2%d7%9c%d7%9d-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa/
ואולי יש לזהות את המערה עם השִׁיתִּין? באגדות חז”ל נזכרו השיתין – מחילות תת קרקעיות – שנחפרו בידי דוד המלך תחת מקום המקדש, עד שהגיעו לעומק מי התהום ואיימו להטביע במים את העולם כולו (בבלי, סוכה נג ע”א). האמנם נכון לקשור את האגדות הללו לחלל שהכירו חכמינו מתחת לאבן השתייה? ספק רב.
הרב שלמה גורן, מי שהיה הרב הראשי לצה”ל והרב הראשי לישראל (נפטר ב-1994), הציע לזהות את המערה עם השיתין שהיו תחת המזבח (תוספתא, סוכה ג, ד), משום שלדעתו אין לזהות את הסלע עם מקום קודש הקודשים אלא עם מקום המזבח החיצון (ש’ גורן, הר הבית [משיב מלחמה, ד], ירושלים תשס”ה, עמ’ 217-216), אלא, שכאמור, מקובל במסורות ובמחקר לזהות באבן השתייה את מקום המקדש, ודעתו של הר גורן לא התקבלה ברבים.
מערת ‘בור הרוחות’ והמדרגות היורדות אליה, 2014 (מקור: PRA, ויקיפדיה).
המסורת המוסלמית, לעומת זאת, ייחסה למערה חשיבות רבה. כידוע, מסורת זו קידשה את מקום המקדש בכלל ואת אבן השתייה (הצָחְרה) בפרט. מוחמד התפלל במערה עם נביאים קדמונים, דרך הפתח העילי שלה הוא עלה השמימה, ובתוכה המתין לו המלאך גבריאל כשחזר ממסעו השמיימי. מתפללים מוסלמים מתייחדים עם תפילותיהם של אברהם, אליהו הנביא, דוד ושלמה, בפינות המערה שהוקדשו לכך.
רצפת המערה מכוסה כיום בשטיח, אבל ידוע שמתחתיה נחבאת רצפה מעוטרת ובמרכזה כוכב מושחר המכסה על בור, שהמוסלמים מכנים ‘בור הרוחות’. לפי מסורתם, זהו פתח השְׁאוֹל ומתחתיו כלואות נשמות המתים, לכן הבור מכונה גם ‘באר הרוחות’. כמו כן, פתח זה סוגר גם על כל מקורות המים שבעולם (בהשפעה מן המסורת היהודית?). לכן מובן מדוע המוסלמים אוסרים מכל וכל את הסרת הרצפה המכסה אותו.
אלא שאיסור זה נפרץ בשנת 1854. אֶרְמֶטֶה פִּייֶרוֹטי, קצין הנדסה איטלקי שמונה בידי המושל העות’מאני למהנדס העיר, נדרש לטפל במערכות המים העירוניות. הוא גם הוסמך לפקח על עבודות שיפוצים בהר הבית, והאישור שהחזיק בידו התיר לו להיכנס לכל אתר ברחבי העיר, כולל בהר הבית. פיירוטי, שניחן בסקרנות אין קץ ובחושים ארכאולוגיים חדים, ניצל את ההיתר כדי לבקר באתרים שלא דרכה בהם רגל אדם מזה אלפי שנים. הוא חקר, בדק, שרטט ותיעד את הרפתקאותיו הנועזות בספר Jerusalem Explored, שראה אור בלונדון בשנת 1864. פיירוטי לא חשש מפני הפחה שאסר זאת עליו, ואפילו לא מפני נשמות השאול, והעז לחדור גם אל ‘בור הרוחות’. הוא העיד על בור כפול (‘מערת מכפלה’??) בעומק 8.5 מטרים, שמחילות מסתעפות ממנו. למרות שרטוטיו המפורטים, חבריו החוקרים בני זמנו, ובראשם צ’ארלס וורן, הטילו ספק בדבריו וערערו על אמינותם.
‘בור הרוחות’ הכפול מתחת לכיפת הסלע והמחילות המסתעפות ממנו, בתרשימיו של פיירוטי (תוספות הכיתוב העברי והחץ הלבן – שלי), מתוך:
Pierotti, Jerusalem Explored : Being a Description of the Ancient and Modern City…, London 1864.
בשנת 1911 הופיע בירושלים קצין בריטי משוחרר ובעל הון בשם מונטגיו בראונלו פארקֶר, שהיה משוכנע בכך שכלֵי המקדש האבודים טמונים בעומקי מנהרות מסתוריות, מתחת לירושלים הקדומה. הוא היה מן הראשונים שחקרו את מערכות המים הקדומות בעיר דוד, ומשלא מצא שם את מבוקשו החליט למקד את חיפושיו בהר הבית. פארקר העז לשחד את אחד מאנשי הוואקף, וביחד עם כמה מאנשי צוותו חדר אל בור הרוחות, כשהם מחופשים לערבים. אבל התכנית השתבשה כשמתפלל מוסלמי אקראי נחרד לגלות חפירות במערה מתחת לסלע המקודש. פארקר נמלט בחופזה מן העיר, ולפני שהשוטרים העות’מאנים הגיעו אל הסירה שחיכתה לו בנמל יפו הוא הסתלק ונעלם. שמועות סיפרו שהוא הצליח לקחת אתו לבריטניה אוצרות שלא יסולאו מפז, ובהם… מטה משה וכתר שלמה.
פרשיית שוד כלי המקדש – גם אם לא הייתה ולא נבראה – הסעירה באותם ימים את ירושלים, ובית הנבחרים העות’מאני התכנס בדחיפות לישיבה מיוחדת, שבסופה הוחלט על מינוי ועדת חקירה לבדיקת המחדל (ראו: י’ בן חנניה, “חלול קודש של משלחת ארכיאולוגית בריטית”, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, יד [תש”ח], עמ’ 55-51). למרבה האכזבה, פארקר עצמו טען שעומקו של ‘בור הרוחות’ אינו עולה על 25 ס”מ, ובכך חיזק את טענות העוררין על גילוייו הקודמים של פיירוטי.
הריצפה המעוטרת מעל ‘בור הרוחות’ בציור של קרל האג, 1859 (מקור: https://www.mutualart.com/Artwork/The-Cave-beneath-the-Holy-Rock–Jerusale/FA31E284B09D7725).
בספרו ‘הבית’ (תל אביב תש”ף, עמ’ 24-10) סקר העיתונאי ארנון סגל את הידיעות על הבור המסתורי. הוא דיווח על עבודות להחלפת שטיחים במערה באביב 2015, שבמהלכן נחשפה רצפת העיטורים הגאומטריים הצבעוניים עם הכוכב השחור שבמרכזה, וכן אודות פשיטת משטרת ישראל על המערה בקיץ 2017, בחיפוש אחר כלי נשק, אבל אף אחת מן הידיעות הללו לא תורמת מאומה למידע המועט שכבר היה עליה. וכך סיים סגל את סקירתו:
“ובכן, בור הרוחות קיים או שרק משל היה? למרבה התדהמה, גם בשנת 2021 התשובה לגבי האתר המסתורי הזה, שניצב בלב ירושלים החופשית והריבונית, היא: איננו יודעים” (שם, עמ’ 24).
ובכן, האם מערת ‘בור הרוחות’ המסתורית שמתחת אבן השתייה היא ‘האבן המנוקבת’ שנהגו מתפללים יהודים אבלים למשוח בשמן לפני 1,700 שנים? הגיוני להניח שכן, אך… איננו יודעים.
11.2022
