ירושלים בעת החדשה (עד 1948)

גיליון 177, תמוז תשפ”ג בשבוע שעבר סיפרנו כאן את סיפורו של ר’ שלמה זלמן פרוש, מייסד חברת ‘גמילות חסדים’, שבעקבות הסתבכות בפרשיית הלוואה תרם סכום של 110 נפוליאוני זהב לבניין

גיליון 165, ניסן תשפ”ג מה יישמע מוזר יותר? אדמו”ר חסידי מצאצאי החת”ם סופר ה’מתנגד’, או הקונסוליה הסורית בירושלים? ובכן, בירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו – כל הניגודים אפשריים, ואחד

גיליון 154, טבת תשפ”ג תכלס, אין הרבה חדש בשער החומה הצפונית של העיר העתיקה, המשמש בימינו כניסה ראשית לרובע הנוצרי, אבל כדאי להקשיב לסיפורים המעניינים שיש לשער הזה לספר. השער

בשבוע שעבר העמקנו בסיפור המנורה בבית הספר לאמנות בצלאל, פרי הגותו ויצירתו של מייסד בית הספר, פרופ’ בוריס שץ. הדגשנו את העניין הרב שהיא עוררה בחנוכה, ולא רק משום שזהו

בשנת 1906 נוסד בירושלים בית הספר לאמנות, שנקרא על שם אמן המשכן המקראי בצלאל בן אורי (שמות לה, ל). מייסד בית הספר בצלאל, פרופ’ בוריס שץ, נולד בליטא בנר שני

החלפת מידע, התייעצויות והתלבטויות מקצועיות של קולגות וחברים למקצוע הן עניין שבשגרה, ובדרך כלל עניין של מה בכך. אבל לפני כמה חודשים פנתה אליי ידידתי תמר הירדני, מורת הדרך וחוקרת

במפה שהודפסה ע”י ‘שרות מפות וצלומים’ של צה”ל ביוני 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, מסומנות מספר מחצבות המשתרעות בין השכונות גבעת שאול וקריית משה לדיר יאסין, כפר ערבי שנכבש

הספר ‘חוטאים וחטאים בארץ ישראל’ נדפס בירושלים בשנת 1924. דוד תדהר לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם

חינוך לבנות? לא כל מה שמובן מאליו היה תמיד מובן מאליו… במאה ה-19 החלה ירושלים לצעוד אל עתיד חדש של התפתחות, גדילה ותשתיות חדשניות, אבל הצעדים הראשונים היו איטיים ומהוססים.

יש לי ‘חולשה’ לספרים ישנים, גם כשאני נתקל בהם באקראי, על השולחן בספרייה או, להבדיל, ליד פח האשפה ברחוב. יצר בלתי נשלט דוחף אותי לפתוח אותם ולדפדף. ואז אני מוצא