בתי גְּבוּל אלמנה: ‘הדיור הציבורי’ של פעם

גיליון 185, אלול תשפ”ג

במשך דורות בלטה בעיר העתיקה נוכחותן של נשים מבוגרות, בדרך כלל אלמנות אשכנזיות וספרדיות, שעלו לירושלים לאחר שסיימו למלא את תפקידן המסורתי בהולדה ובהבאת ילדיהן לחופה, או לאחר שאיבדו את משפחתן. מעטות קיוו לפתוח בעיר פרק משפחתי חדש, וזאת לנוכח מצבן האישי ומפאת היצע הגברים הנמוך. הן שאפו לבלות בעיר הקודש את שארית ימיהן, ולהיקבר באדמתה כדי לזכות בתחיית המתים באחרית הימים.

להרחבה בנושא זה, ראו מאמרי: “‘כדי למות בירושלים’: קהילת האלמנות בירושלים בתקופות הממלוכית והעות’מאנית המוקדמת”:

https://eyaldavidson.co.il/wp-content/uploads/2021/08/%D7%9B%D7%93%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-14-17.pdf

אחת מאותן נשים הייתה רייצֶה חן טוב, שעלתה עם בעלה לירושלים מהעיירה סְלוֹנים שבבֶּלָרוּס של ימינו, לאחר שהשניים שכלו את כל ילדיהם. לאחר זמן נפטר גם בעלה, והיא נותרה ערירית עד מותה בשנת 1906:

“כאשר הייתי אֵם לארבעה בנים ושלֹש בנות, ולא זכיתי כי יהיו לי לאורך ימים ושנים, וכמו מתו ר”ל [רחמנא לצלן] בחיי, אויה לי, על כן עזבתי עיר מולדתי והמשפחה שלי ונסעתי לעיר הקדושה ירושלם תובב”א [תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן], כי אמרתי בלבבי אולי אִבָּנה שם וד’ ירחמני. אבל לא כן היה” (רייצע חן טוב, משפחת יוחסין, ירושלם תרמ”ה, עמ’ ו).

התאלמנותן של הנשים הללו היוותה את הפרק העצמאי הראשון בחייהן, היות שעד כה נמצאו תחת חסותם הכלכלית והמשפטית של אביהן או בעליהן. לפיכך, הייתה הפרנסה מוטלת על כתפיהן, ואלמנות רבות עבדו למחייתן במלאכות שאינן דורשות הכשרה מקצועית כגון תפירה, כביסה או ניפוי קמח. עם זאת, רבות מהן נזקקו לסיוע ונתמכו בכספי הקהילה, בייחוד מי שלא דאגו בעוד מועד להכנסה ותמיכה שנתית קבועה לתקופת שהותן בירושלים. מאפיין בולט של בנות קבוצה זו הוא הערבות ההדדית שביניהן והעיסוק במעשי חסד ועזרה, מתוך הכרה שבכך הן מגשימות את ייעודן הדתי בעיר הקודש. רייצה חן טוב, למשל, הקימה בית תמחוי לתלמידי ישיבה:

“לכן לקחתי על עצמי לעסוק במצוָת הכנסת אורחים ולהיות גבאית, והנני נותנת שבח והודיה על כל רגע ורגע לה’ הטוב, כי בודאי כל מעשיו נכונים ומשפטיו צדיקים […] ועתה הנני לעורר את לבבכן, וגם לעורר את לבב שאר נשים צדקניות, אל המצוה הגדולה הזה […] וכ[אשר מ]שמחים אנחנו נפשו'[ת] הלומדים העניים, הם יוכלו לֵישב וללמוד התורה הקדושה, אשר על ידי אורהּ יחיה הגוף בעולם הזה והנשמה בעולם הבא, ועל ידי המצוה של מחיה נפש העניים נהיה זוכים לקום לתחה”מ [לתחיית המתים]” (שם, עמ’ ו-ח).

‘נשים צדקניות’ אלו עסקו גם בהכנת מזון וביגוד לילדים נזקקים ובסעד לחולים וליולדות לא כמעשים מזדמנים – אלא כאורח חיים. באופן זה תיאר הסופר ש”י עגנון את דמותה של תְּהִלה – דמות בדיונית או אמיתית – אחת מאותן נשים מבוגרות ועריריות, שעלו לירושלים בגַפָּן:

“מה יש לספר עליה – צדקת היא, צדקת, פשוטה כמשמעה. ואם בא לידך לראותה לך אצלה, אבל מסופקני אם תמצא אותה בביתה. או שמבקרת חולים, או שמכבדת ומרביצה [=ומנקה] לפני חשוכי מרפא, או שהלכה לשם מצוה אחרת שאין לה דורשים. ואולי אפשר שתמצא אותה בביתה, שבין מצוה למצוה היא נכנסת ובאה לביתה ויושבת ומתקנת פוזמקאות [=גרביים] ובגדים ליתומים עניים […] שעם ערוב היום היא מחזרת על חדרי תורה לחלק מיני מתיקה לתינוקות” (ש”י עגנון, עד הנה, ירושלים ותל אביב תשכ”ז, עמ’ קצא-קצב).