בשבוע שעבר העמקנו בסיפור המנורה בבית הספר לאמנות בצלאל, פרי הגותו ויצירתו של מייסד בית הספר, פרופ’ בוריס שץ. הדגשנו את העניין הרב שהיא עוררה בחנוכה, ולא רק משום שזהו
בשנת 1906 נוסד בירושלים בית הספר לאמנות, שנקרא על שם אמן המשכן המקראי בצלאל בן אורי (שמות לה, ל). מייסד בית הספר בצלאל, פרופ’ בוריס שץ, נולד בליטא בנר שני
החלפת מידע, התייעצויות והתלבטויות מקצועיות של קולגות וחברים למקצוע הן עניין שבשגרה, ובדרך כלל עניין של מה בכך. אבל לפני כמה חודשים פנתה אליי ידידתי תמר הירדני, מורת הדרך וחוקרת
במפה שהודפסה ע”י ‘שרות מפות וצלומים’ של צה”ל ביוני 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, מסומנות מספר מחצבות המשתרעות בין השכונות גבעת שאול וקריית משה לדיר יאסין, כפר ערבי שנכבש
הספר ‘חוטאים וחטאים בארץ ישראל’ נדפס בירושלים בשנת 1924. דוד תדהר לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם
חינוך לבנות? לא כל מה שמובן מאליו היה תמיד מובן מאליו… במאה ה-19 החלה ירושלים לצעוד אל עתיד חדש של התפתחות, גדילה ותשתיות חדשניות, אבל הצעדים הראשונים היו איטיים ומהוססים.
יש לי ‘חולשה’ לספרים ישנים, גם כשאני נתקל בהם באקראי, על השולחן בספרייה או, להבדיל, ליד פח האשפה ברחוב. יצר בלתי נשלט דוחף אותי לפתוח אותם ולדפדף. ואז אני מוצא
לפעמים, בימים שאנו כואבים את הגבלות היהודים המבקשים לבקר ולהתפלל כיום בהר הבית, כדאי שניזכר בימים שבהם אפילו להתקרב להר הבית הייתה זכות שאינה מובנת מאליה – אלו ימי השלטון
“וממה נתפרנס”? שאל יהושע בן ה-15 את אביו, בשעה שכרך בחבלים ארוכים את החבילה האחרונה של כלי הבית. “ירושלים היא עיר האלוקים, ואלוקים הוא המפרנס את בניו”, ענה האב. “אם
מעל פתח הסמטה המובילה אל כיכר בתי מחסה בדרום הרובע היהודי ניצב משקוף אבן, ובו נחרת: ‘בתי מחסה לעניים בהר ציון תו”ב [תיבנה ותכונן במהרה]’. מן הכתובת אנו למדים כי
