מתעניינים בסיור? צרו קשר

הפעילות החשאית בישיבת המקובלים שער השמים לגילוי השבטים האבודים: פרק ב’

גיליון 328, כסלו תשפ”ז

בשבוע שעבר תיארנו את ייחודה של ישיבת המקובלים שער השמים והכרנו את ראשיה – הרב חיים יהודה ליב אוירבך והרב שמעון צבי הורוויץ.

הפעילות החשאית בישיבת המקובלים שער השמים לגילוי השבטים האבודים: פרק א’

הרב אוירבך נשא בעול האחריות הכלכלית, ניהל מערכת שליחים ומוקדים לאיסוף תרומות בארצות המזרח והמערב, ואף יצא בעצמו למסעות בחוץ לארץ.

הרב הורוויץ נדד אף הוא ברחבי תבל, אך מסיבות שונות לגמרי. כמו מקובלים אחרים, האמין שהמפתח לגאולה נמצא בידיהם של עשרת השבטים – בני ממלכת ישראל שהוגלו בידי האשורים בתקופת הבית הראשון, יושבו “בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי” (מלכים ב יז, ו), ועקבותיהם נעלמו. אגדה נושנה, שהתהלכה מאז  ימי הבית השני בגרסאות שונות, סיפרה על נהר מסתורי ששמו סמבטיון, שגועש ויורק סלעים בכל ימות השבוע אך בשבת נח מזעפו, ואי אפשר לחצות אותו בדרך הטבע. מעבר לסמבטיון צפונים עשרת השבטים המצפים לאיחודם עם צאצאי ממלכת יהודה. זו אינה המְתנה פאסיבית, על הכול מוטלת האחריות להגשמתו של אותו איחוד לאומי, שכן בו תלויה הגאולה.

“ולעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מכנסם והגלויות באים עמהם, והשבטים שהם נתונים לפנים מן סמבטיון ושלפנים מן הרי חושך הם מתכנסים ובאים לירושלים” (מדרש רבה, במדבר טז, טו).

“לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה” (מלכים ב יז, ו). סרגון השני, מלך האימפריה האשורית (מימין), שהנהיג את חורבן ממלכת ישראל והגליית עשרת השבטים, 722 לפסה”נ | תבליט מארמון סרגון השני בדור שרוכין. אוסף מוזאון לובר, פריז.

 

למן שחר ימי העת החדשה נטלו יהודים שונים את היוזמה לידיהם, או ליתר דיוק לרגליהם, ויצאו בעצמם למסעות נועזים לחיפוש עשרת השבטים לשם מציאת המפתח הנכסף לגאולה. על נוסע אחד שכזה סיפר הסופר ש”י עגנון, ר’ גד:

“דודנו ר’ גד נשאו לבו הטהור לחפש את עשרת השבטים. וכוונה גדולה נתכוון דודנו בזה, שאין ישראל נגאלין עד שיתכנסו כל הגליות לירושלים ועדיין עשרת השבטים אחד מהם לא בא. ונתחזק דודנו ר’ גד ללכת אצלם, לעורר נפשם לעלות, כדי לקרב את הקץ. ולהגיע אצלם אי אפשר, לפי שהקיפם המקום בנהר סמבטיון שכל ששת ימי המעשה הוא זורק אבנים, ובשבת שהוא נח וקל הוא לעבור עליו אם בא אדם אצלם דנים בסקילה על חילול שבת […] יצא דודנו מצפת ועינה בדרך כחו וסיבב ארצות רבות נחלת גויים ועבר ארחות מדבר והגיע אחר ימים רבים אצל נהר סמבטיון. וכבר לא נשתייר עליו אלא עורו על עצמותיו. כלה כחו ונפל […]” (ש”י עגנון, קורות בתינו, ירושלים ותל אביב תשס”א, עמ’ 95).

בניגוד לר’ גד, לאיש מן השליחים שיצאו אל הסמבטיון לא הייתה תוכנית ניווט ברורה, משום שאף אחד מהם לא ידע באמת היכן הוא מקומו של הנהר שומר השבת. היו שהאמינו שימצאו אותו באפריקה או במדבריות ערב, והיו שחיפשו אותו באסיה. הם חצו מדברות בשיירות גמלים, טיפסו ברגליהם אל פסגות הרים גבוהים ותעו ביערות. הם הגיעו לארצות רחוקות ונידחות, פגשו אנשים שונים ומוזרים מכל מה שהכירו, והאזינו לשפתם שלא שמעו מעולם. רבים מהם לא שבו לביתם, אבל אלו שהצליחו לשרוד את ההרפתקה, כמו אותו ר’ גד, שבו לבסוף ממסעם מבלי שמצאו אף שבט אבוד אחד, לא כל שכן בלי המשיח. אמנם פה ושם נאספו עדויות ומסורות להימצאם של צאצאי ישראל נידחים (וגם בימינו יש הטוענים להיותם צאצאיהם), אבל עשרת השבטים בכללם עודם ממתינים מעבר לנהר הפלאי עד עצם היום הזה.

בין העולים החדשים שהגיעו מתימן לירושלים בשנת 1882 (תרמ”ב – עליית ‘אעלה בתמר’), היה יהודי מצנעא, ר’ אהרן הכהן סופר שמו. כאן התוודע לרב שמעון הורוויץ, ופעם אחת סיפר לו שבדרכו לארץ, כשהיה עם משפחתו בנמל ג’דה (כיום בערב הסעודית), פגש אנשים בעלי מעמד וחזות מרשימה, שלתדהמתו העידו בפניו שהם מבני שבטי ישראל האבודים:

“והנה בהיותם בדרך באו לקראתם שלושה אניות קיטור קטנות, ויצאו מהם שלושה אנשים בעלי קומה נכבדה ויכנסו תוך הספינה ההיא. ויתן להם רב החובל סאה חטים וסאה שעורים וסאה אורז, וילכו להם. וישאל ר’ אהרן: מה ועמ”ז [=ועל מה זה] מן רב החובל. ויאמר: הנם כּוּפַאר, כלומר הנם יהודים הכופרים באמונות החדשות, והם בעלי הגבול דכאן. וכאשר נעבור בגבולם מוכרחין אנו ליתן להם מס הזה (ולפי הנשמע הנם מעשרת השבטים) […] וילך ר’ אהרן ביחד עם עבדי הספינה על היבשה להתראות עם העִבְרים דשם […] ואמרו: כן, הנהר ההוא רחוק מכאן לערך שלושה עשר יום, כי מכאן עד הבני גד וראובן ג’ ימים, ומשם עוד עשר יום להסבטיון” (מ”י הקמחי, ש”צ הורוויץ וש’ וועקסלער, דרישת כבוד חכמי התורה, ירושלם תרנ”ח, עמ’ א-ב).

מארחיו של ר’ אהרן הציעו לו להתלוות אליהם לחזות בנהר הסמבטיון, אבל הוא היה מטופל באשתו ובבני ביתו ותלוי באונייה שעמדה להפליג בתוך זמן קצר לנמל סואץ ובצער רב ויתר על ההזדמנות הנדירה.

הרב שמעון הורוויץ האזין בדריכות ליהודי התימני, שמגולל את סיפורו בעיניים דומעות ובתנועות ידיים חדות. זה מכבר העמיק בקבלת הגר”א ותלמידיו, ובכל נימי נפשו הרגיש שהגאולה בפתח, וכל שנותר לעשות הוא לפתוח בפניה את השער. גילוי עשרת השבטים והשבתם אל חיק האומה הוא אחת הפעולות הנדרשות כתנאי לבוא הגואל, ועל כן יש לבצע אותה מיד וללא דיחוי. פעולה זו משלימה את הקמת ישיבת שער השמים, שכן גם לימוד תורת הסוד משרת את אותה מטרה:

“והנה שני סיבות מעכבות את גאולתנו ופדות נפשנו […] לימוד ומעשה, באוֹמֵר ובפוֹעַל. באומר – היינו למוד חכמת הקבלה, פנימיות ונשמת תוה”ק [=תורתנו הקדושה] שגילה אלי'[הו] הנביא לרשב”י זיע”א [=לרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו, אמן], כי רק בזכות לימוד הקדוש הזה יפקון מן גלותא [=ייצאו מן הגלות] […] ובפועַל – היינו לקיים מדרשי חז”ל, שעתידין גלות יהודא ובנימין לשלוח שלוחים לעשרת השבטים ולהביאם” (הרב שמעון צבי הורוויץ, קול מבש”ר, ירושלם תרפ”ג, הקדמת המחבר).

הוא פנה אפוא לציבור בדרישה נרגשת להירתם למשימה החשובה, באמצעות איסוף כספים בקופות שיוקדשו לשיגור שליחים אל מעבר לנהר הסמבטיון:

“לכן עם ה’, התעוררו התעוררו לקראת אחינו מעשרת השבטים המפוזרים והנדחים בארבע כנפות הארץ, הכינו עצמכם בהכנה דרבא בהשתדלות וטורח להוציא לפועל טוב את הדבר הגדול הזה, כי בא עת לחננה ליסד אגודות אגודות בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, לברר שלוחים תיירים הגונים ומלומדים, ויסעו וילכו בהצלחה כפי הדרכים הנכונים אשר אני מציין לפניכם בספרא הדן [=בספר הזה] איך להגיע להם. הכינו עצמכם להנסיעה היקרה והנכבדה הזאת, וכשנתעורר לדבר הגדול הזה לש”ש [=לשם שמים] למען שכינת עוזו ית'[ברך] אז בטח יתעורר עלינו סיוע גדול ממרום, והשי”ת [=וה’ יתברך] ימציא ויזמין לנו את המציאה היקרה הזאת, ויאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלם בקבוץ בניה לתוכה בשמחה אמן כי”ר [=כן יהי רצון]” (שם, עמ’ 106).

משהבין שאין תלוי הדבר אלא בו, ארז הרב הורוויץ מעט צידה לדרך ויצא בשנת 1900 למסע ארוך ונועז. הוא צירף אליו את צדוק, יהודי תימני מירושלים, שבעצמו חזה חזיונות על השבטים האבודים ומקום הימצאם. אגב, צדוק זה לא היה גאה במוצאו התימני: הוא הסתפח אל העדה האשכנזית – התלבש כאשכנזי, דיבר ביידיש, נשא אישה אשכנזית, וסופו שאימץ את שם המשפחה פרידמן.

זוג השליחים הירושלמיים יצאו אל שער יפו, כשהם מלווים בבני משפחותיהם הממררים בבכי. הם העמיסו מטלטליהם על דליז’נס ותפסו את מקומם. מיפו הפליגו דרומה, הרחיקו עד תימן ואתיופיה ומשם יצאו לכלכותא, בירת הודו. אחר כך המשיכו לבורמה, לסינגפור, להונג קונג ולשנחאי שבסין. בהרים הגבוהים בחבש, היא אתיופיה, פגשו “הרבה יהודים” וזיהו את הסמבטיון עם אחד ממקורות הנילוס הלבן. הם שמעו על “מלך גדול לבני ישראל הנק'[רא] בשם צחלאן”, בקהילה על חוף הים האדום. גם ב”הינדיע [=הודו], בקצה המזרח, יש מלך אדיר מישראל”, וכן במזרח הודו “נמצא שם יהודים רבים”. הם ביקרו גם ב”עיר בסיין שבמדי[נ]ת בורמא, שמה יעבור נהר א'[חד] הנק'[רא] אירוואדיע”. בסיין Bassein) ) הוא שמה ההיסטורי של העיר הקרויה כיום פתיין  (Pathein)שבבורמה (כיום מיאנמר). היא יושבת על גדות נהר פתיין, שהוא אחד מפיצולי נהר אירוואדי ,(Ayeyarwady) אותו זיהה הרב הורביץ עם נהר גוזן המקראי. שם, לפי עדותו, “נמצאים איים רבים מלאים מיהודים נסתרים”. “ישובים גדולים של ישראל” יש גם באפגניסטן, בחינה [=סין], בפרס, בחצי האי ערב ובמחוז חבאן שבתימן. בטיבט הוא ראה מרחוק דמויות מזוקנות לבושות שחורים ארוכים, ודימה כי אלו הם היהודים האבודים. הוא רץ לקראתם ופנה אליהם בהתרגשות, אך הללו לא הבינו מאומה מדבריו (שם, עמ’ 110-106).

תצלום אווירי של נהר אירוואדי שבמיאנמר והסתעפויותיו | ויקיפדיה.

 

כל מאמציו וחקירותיו בקרב אנשים שהזדמנו לדרכו של הרב שמעון צבי הורוויץ במסעותיו העלו תוהו, והוא שב לירושלים שבע חוויות ואכזבות. לסקרנים שהקיפו אותו הוא לא ידע למסור כל מידע ממשי על נדחי ישראל. על אף שזכה לתמיכת רבנים מרכזיים בירושלים, המקובלים הספרדים הפנו אליו את גבם ורבים לעגו לו. את האכזבה ביטא הסופר ישראל זרחי, בסיפור ‘סמבטיון’ שהוקדש לרב שמעון הורוויץ וחבריו שהאמינו בחזונו. אחד מהם היה ר’ משה יהושע הקמחי:

“דברים רבים חש עתה ומחשבות שונות באו לו שלא ידע טיבם. דברים רחוקים חשב בשעה אחת, נדמה דעתו קלועה מהרהורים רבם, אין הלב יכול לגלותם לפה. עתה ניטל ממנו הצער ושמחתו היתה שלווה. זכר את האש שנשרף בה לבו כל ימיו ואת התוחלת הגדולה שנכזבה, ואף על פי כן לא היה עצוב. משום מה נדמה לו עתה כי כל שעשה צריך היה שייעשה, ולא נעשה לשווא. אם נסתמה דרך גאולה אחר שכבר נרמזה לו, מסתמא יצא כך הרצון מלפני ההשגחה. ואפשר הירבה לשאול ואין קפיצת דרך לגאולה והיא ארוכה ומייגעת, שגאולתם של ישראל קמעה קמעה, כמו שנאמר, ואם אין לפי שעה גאולה על דרך גילוי סמבטיון ועשרת השבטים, אסור להתייאש וצריך לבקש דרכים אחרות. רעיון בא לו, אפשר בעצם קיומו של יהודי בארץ ישראל יש משום נס של גאולה. שהוא בא ומכתת רגליו מן הגלות ודבק באבני ירושלים ומתאבק בעפרה, אלפיי שנה אחר חורבן הבית, והוא נושם כאן אוויר ואוכל לחם ונטמן באדמת ארץ ישראל. מאז בחרותו רבו היהודים בירושלים גם רבו […] כל אותן שנים היה לו מעשה השליחות משוקע עמוק בלבו כמו צער נסתר, כמו עלבון צורב במעמקי הנפש. ואולם עתה חש שהצער מתפוגג והולך ואף העלבון לא נחשב לו עתה כלום. נדמה לו כי עתה הגיע המסע הארוך לקצו והוא שב מבקשת הסמבטיון” (י’ זרחי, ילקוט סיפורים, תל אביב תשמ”ג, עמ’ 147-146).

הרב שמעון צבי הורוויץ.

התוחלת הגדולה של הרב שמעון הורוויץ למצוא את עשרת השבטים נכזבה, וגם חזונו להפוך את ישיבת שער השמים למעין מרכז לחיפושים לא צלח. אבל אולי הסיכוי להצלחת המשימה בוא יבוא דווקא מצדם של נדחי ישראל עצמם? אולי… על כך – בשבוע הבא.

להרחבה: י’ מאיר, רחובות הנהר: קבלה ואקזוטיות בירושלים (תרנ”ו-תש”ח), ירושלים תשע”א, עמ’ 108-74).

ד"ר אייל דודסון

רוצים לקבל עדכונים ?
מוזמנים להרשם לניוזלטר וכל העדכונים ישלחו אליכם ישירות למייל
דילוג לתוכן