גיליון 326, חשוון תשפ”ז
מקור חיים הייתה אחת מן השכונות היהודיות שנוסדו בשנות ה-20 של המאה ה-20, במטרה להרחיב את גבולה של ירושלים ולחזק את האחיזה בה. כל השכונות התמודדו באותה עת, בימי ראשית תקופת המנדט הבריטי, עם אתגרים, אבל הקשיים של מקור חיים היו מסובכים במיוחד. מצבם הכלכלי של מייסדיה, אנשי העלייה הרביעית, מרביתם עולים חדשים מפולין, הביא להמרת התוכניות לבתים מודרניים ומשוכללים בבתים דלים וקטנים. בשל מיקומה של השכונה, בפאתיה הדרומיים של העיר, היא סבלה מניתוק מריכוזי האוכלוסייה היהודית: קטמון הערבית השקיפה עליה ממערב; בקעה הערבית, המושבה היוונית והמושבה הגרמנית סגרו עליה מצפון; המחנה הצבאי הבריטי אל-עלמיין שלט עליה ממזרח; והכפר הערבי השכן בית צפאפא נשק לגבולה מדרום.
מסמטאות בית צפאפא הגיחו פורעים שניסו פעם אחר פעם לפגוע בתושבי מקור חיים. בפרעות תרפ”ט (1929), כשהשכונה ציינה רק את שנתה החמישית, נאלצו תושביה להתפנות לאחר שספגו התקפות חוזרות ונשנות מצד ערביי הכפר. ההתנכלויות נמשכו לסירוגין גם במאורעות ‘המרד הערבי’ (1939-1936). כבר בשלביה הראשונים של מלחמת השחרור, בדצמבר 1947, הותקפה מקור חיים והובאה במצור, ושוב פונו תושביה. הגברים שנשארו להגן על השכונה, ביחד עם לוחמי ‘ההגנה’, הדפו פעם אחר פעם התקפות מצד בית צפאפא ושילמו במחיר דמים כבד של 13 חללים.
בית הכנסת השכונתי שנבנה ב-1929, עם עמדות השמירה שנוספו עליו והאנדרטה שנוספה בחזיתו | צילום: מיכאל יעקובסון, ויקיפדיה.
11 בינואר 1948: ירי צלפים על שכונת מקור חיים נמשך לאורך כל שעות היום, והסתכם בפציעתם של שלושה מתושביה. אירוע זה לא היה חריג במיוחד, אבל הוא בא בשיאם של ימים רצופים של צליפות בכלי תחבורה ובהולכי רגל ושל פשיטות מחבלים מבית צפאפא על בתי השכונה. במטה ‘ההגנה’ הוחלט שיש לצאת עוד באותו הלילה לפעולה שתימנע את המשך הירי ותעביר את היוזמה לידיו. היעד שנבחר היה טחנת הקמח של בית צפאפא, מבנה מגושם וגבוה, ששימש עמדת ירי נוחה לצלפי האויב. המשימה הוטלה על כוח מגדוד מכמש, בפיקודו של אַבְּרָשָה טריינין (לימים – אברהם טמיר, אלוף בצה”ל). בתום הפעולה המוצלחת עלה המבנה באש, שבערה במשך שלושה ימים והוציאה אותו מכלל שימוש.
השנים חלפו, והכפר בית צפאפא הפך לשכונה ירושלמית הנושקת לאזור התעשייה תלפיות. שם, ברחוב בעלי מלאכה פינת חרשי הברזל – מאחורי קניון לב תלפיות – עומדת טחנת הקמח הישנה עד עצם היום הזה. היא נותרה כאנדרטה אילמת לקרבות תש”ח, כשהיא עדיין נטושה, מכוערת ומצולקת בסימני ירי רבים.
טחנת הקמח של בית צפאפא | צילום: שרגא סטרז’.
על גבי הקיר החיצוני של מבנה טחנת הקמח מוצגת מעין כרזה אינסופית – מאות שורות ממוספרות וצפופות של טקסט באנגלית. באדיבותו של ChatGPT השורות פוענחו בעברית, והתקבל רצף של משפטים סתומים. הנה כמה דוגמאות: “הסרתה של תמונה פשוטה”; “הדרך שבה עצם אחת מתחברת לאחרת”; “לנתח את החלקים האלה”; “הכול היה מתחת למים”; “שחזרנו את צעדיהם”; “הרושם שזה הותיר”, ועוד כיו”ב.
כששאלתי את חברי הווירטואלי אם הוא מבין את הקשר בין ההיגדים הללו, הוא ענה:
“הרושם שלי הוא שלא מדובר באוסף אקראי של משפטים, אלא במעין מאגר של שברי זיכרון, דימויים, טענות ושאלות, שמסתובבים סביב שפה, זהות, טראומה, זיכרון משותף והקושי להבין זה את זה”.
תשובה מעניינת, אם רק הייתי מבין אותה.
אבל מי כתב את שברי המשפטים הללו, ומה הוא הוא בעצם רצה לומר? מסתבר שמאחורי אותה רשימה עומד אדם יקותיאלי, ישראלי-אמריקני, המכנה עצמו ‘Know Hope’, שיש לו ניסיון רב ברישומי גרפיטי וכיתובים על מבנים במרחבים ציבוריים. בשנת 2018 יזמה עיריית ירושלים פיתוח אזורי והתחדשות עירונית באזור התעשייה תלפיות, והזמינה אמנים ישראלים ובינלאומיים לצייר ציורים קבועים על קירות הבטון החיצוניים של המבנים. הפרויקט כונה ‘פסטיבל walls’.
גם יקותיאלי הוזמן באותה הזדמנות, ולתצוגה הזו, על קיר בית טחנת הקמח, הוא קרא:246 Sides To A Story – 246 צדדים לסיפור. 246 הוא מספר החורים שבמבנה, ולכל אחד מהם הוא הקדיש מלל.
מבנה טחנת הקמח בבית צפאפא | צילום: אושרה דיין, אתר פיקיוויקי.
באתר האינטרנט של Know Hope מצאתי את ההסבר לגרפיטי המקורי:
https://thisislimbo.com/246-sides-story/
וזהו ההסבר, בתרגומו מאנגלית:
“מפעל קמח נטוש זה, הממוקם ליד ‘הקו הירוק’ בירושלים – בנקודת התפר שבין אזור התעשייה תלפיות לבין בית צפאפא – נקלע לקו האש במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967. היצירה נוצרה באמצע מאי 2018, בתקופה שחפפה הן לפתיחתה של השגרירות האמריקאית (לאחר שהועתקה למקומה החדש בשכונה סמוכה) והן למחאות בגבול עזה שהתרחשו במקביל. ביום שבו הושלמה היצירה, דווח כי 62 מפגינים פלסטינים נהרגו מאש צה”ל”.
הנה עכשיו הכול מובן. ובכן, מפעל הקמח האומלל “נקלע לקו האש”. עניין של חוסר מזל. זה לא שהוא שימש עמדת ירי על שכונת מקור חיים… כנראה שגם אזכורו של “הקו הירוק” – קו הגבול הישן בין ישראל לירדן – ‘נקלע’ בטעות לטקסט, אולי בערגה לימים שבהם חתכו גדרות התייל את הכפר בית צפאפא, וחילקו אותו בין שתי המדינות.
ה”מחאות בגבול עזה” במאי 2018, גם הן מעוררות ערגה לימים אחרים. רבבות מתושבי רצועת עזה הגיעו מדי יום להתעמת עם חיילי צה”ל בגבול הרצועה, במסגרת מה שהם כינו “צעדת השיבה הגדולה”. האירועים האלימים, שנוהלו בהכוונת חמאס, לוו בניסיונות פגיעה בחיילי צה”ל, בהשחתת מרכיבי ביטחון ובהצתות השדות החקלאיים של יישובי העוטף. את כל זה שכח יקותיאלי להזכיר, הוא זכר רק את דבר מותם של המחבלים, אותם הוא כינה בליטוף “מפגינים פלסטינים”.
לא מיותר לציין, שההתמודדות הכושלת עם אותם אירועים בגבול רצועת עזה נחשבת לאחד ממבשרי הפלישה האיומה בבוקר השבעה באוקטובר 2023.
