גיליון 301, אייר תשפ”ו
לאחרונה ‘ביקרנו’ ברחוב השלשלת שבלב העיר העתיקה, וסקרנו את הפעילות הכלכלית היהודית לאורכו במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.
שלשלת של חיים יהודיים ברחוב השלשלת
כעת ‘נצעד’ אל רחוב השלשלת 146, לא הרחק מקצהו בשער השלשלת. אל תצפו לקבלת פנים חמה, אלא לדלת אטומה. עם קצת מזל, ניתקל גם בזבל שחוסם את הדלת. נביט אל החלון שמעל משקוף הכניסה, ונבחין מיד בסמל מגן דוד. שריד של שקע מזוזה מימין לדלת לא מותיר ספק באשר לעברו היהודי.
(צילום: נילי דל).
מה ידוע לנו על עברו ההיסטורי של המבנה? ש”י עגנון מספר על תְּהִלה – דמות בדיונית או אמיתית – אחת מאותן נשים מבוגרות ועריריות, שעלו לירושלים בגַפָּן:
“אמרה הזקנה: אתה זכוּר את החצרות שהיינו עושים אותן קַפֶּנְדַרְיא [=קיצור דרך], ועכשיו שרוב העיר מיושבת מערביים צריכים אנו לעקוף עליהן, ומרבין עלינו את הדרך […] הגענו לרֵבֶץ של חמורים. אמרה: רואה אתה רבץ זה, בית תבשיל היה כאן, ועניים ובני טובים היו נכנסים רעבים ויוצאים שְׂבֵעים, והניחוהו ובאו ערביים ותפסו בו. בתים שלא פסקו מהם תורה ותפילה וצדקה, עכשיו ערביים וחמורים מכרכרים בהם” (ש”י עגנון, תהלה, ירושלים ותל אביב תשל”ח, עמ’ 14).
נראה שהתיאור מכוון לבית התמחוי של שטראוס, שנעזב בשנות הפרעות ויוּשב בערבים, ושהבאים אליו נכנסו בדלת שלפנינו, שכיום היא סגורה.
חברת היישוב הישן בירושלים של שלהי התקופה העות’מאנית התאפיינה בחסד ובדאגה לנזקקים. בני הזוג שלמה ורינה רוֹט (ראטה) ייסדו ב־1906 את אחד מבית התמחוי בביתם שבחצר כולל אוּנגָרן (ברחוב הגיא 145-143). הם קראו לו ‘מסְפּיקֵי שבת’, והעניקו ליהודים עניים פת לחם וכוס שתייה חמה. מקורות המימון שלהם נאספו בירושלים, אך הם היו דלים ומעטים. שלמה, שהיה ממונה כולל אונגרן (‘שומרי החומות’), נהג לאגור עודפי מזון ולצרף פרוטה לפרוטה כדי לקיים את מפעל החסד. רינה רעייתו מסרה נפשה על הפעלת המוסד:
“[…] בהתמסרות, במסירת נפש, ביתה – בית ר’ שלמה ראטה, הוא תמיד כלבא-שבוע, ‘נכנסים רעבים ויוצאים שבעים’. קבועים ובלתי קבועים, תושבים ומהגרים, עוברים ושבים ידעו תמיד, ויודעים גם עתה, את רינא ותבשיליה, רינא וארוחותיה, רינא ומנותיה, מנה אחת אפיִם. רינא ראטה היא ה’דודה’ של הרבה בתי אבות בירושלם, יותר מארבעים זוגות יתומים ויתומות השיאה, שכבר יש להם נכדים המכירים ומוקירים אותה ואת רחמנותה. לרינא אין ילדים, ומאז מת עליה בנה הראשון והאחרון, בן שלֹש שנים, התמסרה עם בעלה העדין למעשה צדקה והחסד ויהי ביתם לבית הכנסת אורחים, זקני תלמידי חכמים, יתומים, שמצאו תמיד מרגוע, מנוחה, מזון, מחיה וכלכלה […] רינא עבדה בכל כחה ולמעלה מכחה במרץ בעזמה [!], בעצמה ערכה הכל ובעצמה חלקה המנות בעין יפה, עד כי לפעמים נפלה בהתעלפות מרוב עבודה, ואך רק שמעה כי אנשים, נשים וילדים כבר מחכים, התעוררה, התעודדה לעבודתה” (פ’ גרייבסקי, בנות ציון וירושלים, ירושלים תש”ס, עמ’ 42-41).
ב־1913 ביקרו בארץ נתן ולינה שטראוס, זוג נדבנים יהודים-ציונים מניו יורק, שפיזרו ממון רב לצורכי חקלאות עברית, סעד ובריאות. משנוכחו בנחיצות פעילותו של בית התמחוי של רוט החליטו לאמצו. נתן שטראוס לא הסתפק בהעברה בנקאית, אלא ביקש להיווכח בעצמו בפעילות בית התמחוי:
“מספרים כי פעם ביקר נתן שטראוס בירושלים וסר לראות כיצד מתנהלים הענינים בקופת התמחוי שהוא יסד. נכנס לחצר, משראהו יוסף נבון סבור היה כי לפניו אחד הזקנים הנצרכים שבא לסעוד את ארוחתו הדלה. הושיבו ליד השולחן ודאג לצרכיו. משראה זאת הנדיב, שיבח את הנהגתו ויחסו כלפי כל אדם, ומינה אותו לאחראי על התמחוי” (יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, ד, ירושלים 1971, עמ’ 108).
אגב, יוסף נבון, העובד המסור בבית התמחוי, היה אביו של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון.
שטראוס שׂכר את המבנה ברחוב השלשלת מידי בני משפחת ח’לדי, אלא שהעסקה לא הושלמה עד 1929, ומשפרצו המאורעות כבר לא ניתן היה להשלים את העסקה, והיא נגנזה (על פי ג’ פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב תשט”ו, עמ’ 278).
מתוך: נחום דוב פריימן, ספר הזכרון הירושלמי, 1913, עמ’ 29-28.
מסתבר שהמגע עם הנזקקים בירושלים, על מנת לעמוד על צרכיהם מקרוב, היה שיטת הפעולה של נתן שטראוס. בתו שרה סיפרה לימים על סיוריו בעיר העתיקה, ועל מה שקרה פעם אחת כשעבר באחת הסמטאות:
“מלוויו השתוקקו להראות לו אתרים היסטוריים חשובים ומעניינים בירושלים וסביבתה, אך נתן שטראוס התעקש להסתובב בירושלים של מעלה, בתוך החומות, בין הבתים ומוסדות הלימוד של הקהילה המרודה. מצב הקהילה היהודית בעיר קרע את לבבו […] יום אחד, כשעשה את דרכו ברחוב שער השמים שבעיר [הוא רחוב גלעד של ימינו], עבר לידו אביון קשיש לבוש סמרטוטים, כורע תחת שק כבד. אבא מיהר לשלוף מספר מטבעות מכיסו ושם אותן בכף ידו של המסכן, מבלי שהלז אף התכוון לבקש נדבה. האיש לא פנה להודות לאבא ואף לא אישר את הנתינה בתנודת ראש, אלא שב על עקבותיו במורד הרחוב ומסר את הכסף שבידו לאיש קטוע רגל שישב לו בפתח אחת החצרות. אבי השתאה לפשר התנהגותו של האיש” (ח’ טלר, ועמך כולם, נו יורק תשנ”ז, עמ’ 76-73).
נתן ולינה שטראוס זכורים בעיקר כמי שדאגו למצב הבריאות, שבראשית המאה ה-20 היה בירושלים בכי רע. כבר בניו יורק היה נתן פעיל מאוד בתרומותיו לבריאות המזון, וכאן היה ממייסדי ההסתדרות הציונית הדסה. בשנת 1929 הקים את ‘בית הבריאות’ בירושלים – ברחוב שייקרא לימים על שמו רחוב שטראוס.
בית הבריאות שטראוס, ברחוב שטראוס 24
(צילום: Ranbar, ויקיפדיה).
כדאי להאזין לדבריו של נתן שטראוס, בטקס הנחת אבן הפינה לבניין בית הבריאות בירושלים, ביום 14.3.1926:
“זהו סיפוק הנפש היותר נעלה שנתן לי ה’, בתתו לי את האמצעים ואת הרצון להקל על הסובלים ולעזור לבני אדם. אני מתגאה במפעלים שהקים עמי בארץ ישראל. אני מתגאה במה שפעלו החלוצים שלנו בקרבנותיהם ובעבודתם הקשה. אני מתפאר במעשה ידי האיכרים – החלוצים הישנים והחדשים, ואני מתגאה בכל אלה שנתנו ידם לבנין ארץ אבותינו. איני יכול לומר שמתגאה אני במה שנעשה על ידי העשירים שבעמנו לגאולת הארץ. צר לי להגיד, שרק מועטים מן העשירים נתנו את חלקם. רוב העשירים נחשלים עד עתה במילוי חובתם. מי יתן ובאו הנה לשאוף את אוויר הארץ ותשרה עליהם רוח חדשה, אשר תתן להם אושר רב יותר מאשר יש בכוח עושרם לתת להם… אני מאמין באמונה שלמה, שיום יבוא וירושלים זו, שהיא ערשׂ הדתות הגדולות, תשוב להיות מקור תורה ודת לכל העולם, בירת השלום” (י’ יערי פולסקין, חולמים ומגשימים, תל אביב 1967, עמ’ 101).
אגדה מספרת שמצוות הצדקה הצילה את חייהם של בני הזוג שטראוס. ב-10.4.1912 יצאה מנמל סאות’המפטון שבאנגליה המפוארת שבאוניות תבל – טיטניק, להפלגת הבכורה שלה, כשעל סיפונה כ-2,200 איש מעשירי העולם. נתן ולינה שטראוס רכשו זוג כרטיסים, והם התכוונו להצטרף לאיזידור שטראוס, אחיו של נתן, ולרעייתו אידה, אבל צרותיה של ירושלים השקיעו אותם בעשייה אינטנסיבית, עד כדי כך שהעדיפו לוותר על השיט היוקרתי. הסוף ידוע – חמישה ימים אחר כך התנגשה הטיטניק בקרחון, שקעה במצולות והפכה למשל לחיים עצמם.
שער עיתון הניו יורק הראלד, המפרסם את הידיעה על אסון הטיטניק. האיש המזוקן והקרח, שתמונתו מוצגת תחת חרטום האונייה, היא תמונתו של איזידור שטראוס – אחיו של נתן.
נראה שהאגדה על נס הצלתם של בני הזוג שטראוס אינה אלא… אגדה, ובידיהם כלל לא היו כרטיסים להפלגה זו, אבל על זכויותיהם בירושלים ומחוצה לה אין חולק. רחוב ראשי במרכז ירושלים נושא את שמו של נתן שטראוס, אבל לא רק בירושלים הונצח זכרו: הוא זכה ועל שמו נקראת גם עיר ואם בישראל – נתניה.
