גיליון 299, אייר תשפ”ו
מאז פרצה מלחמת השחרור (30.11.1947) לא פסקו הקרבות בירושלים רבתי – המצור התהדק, שכונות יהודיות נותקו ומספר הנפגעים גדל בהתמדה. במקביל ללוחמה שניהלו היהודים והערבים על השכונות בעיר ועל התחבורה אליה, הלך והחריף העימות שבין היהודים לבריטים. לכול היה ידוע שהבריטים לא יישארו בארץ זמן רב, אלא שאת מועד יציאתם הם שמרו בסוד.
מפקדת ה’הגנה’ תכננה מבעוד מועד מבצע לתפיסת אזורי הביטחון הבריטיים שבמרכז ירושלים והעמדות שסביבותיה כדי לקבוע קווי חזית משופרים כנגד האויב הערבי. המבצע כונה ‘קִלשׁון’, על שם התנועה שתוכננה בשלוש זרועות, בדומה לקלשון. שלוש הזרועות היו מלון המלך דוד, ‘בֶּווינגרָד’ (כינויו של מגרש הרוסים) ואכסניית נוטרדם. אכסניית נוטרְדָם (או בשמה המלא: נוטר דם דה־פראנס – גבירתה של צרפת) היא מבנה עצום בעל שלושה אגפים בצורת E ומאות חדרים, שנבנה בשלהי המאה ה-19 עבור הצליינים הצרפתים-הקתולים. הוא מתנשא אל מול השער החדש, וחולש על התווך שבין העיר העתיקה לבין השכונות היהודיות ממערב לה.
ב־14 במאי 1948 – ה’ באייר תש”ח – השלימו הבריטים את פינוי כוחותיהם בירושלים, ובו ביום הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. עם עזיבת הבריטים הקדימו חיילי הלגיון – עירָקים שהתנדבו בשורותיו – ובליל ה-15-14 במאי תפסו את מתחם נוטרדם. לוחמי הלח”י נשלחו מיד להדוף אותם. הם השתלטו בתחילה על מנזר האחיות המתקנות – מבנה ענק שניצב מול אכסניית נוטרדם, צמוד לחומת העיר העתיקה ולשער החדש (בימינו אין לו זכר).
איור של השער החדש ((New Gate במפת ספירידון, משנת 1930. משמאלו – מנזר האחיות המתקנות (צמוד לחומה) ובית החולים סן לואי (French Hospital). מימינו – פינת בניין אכסניית נוטר דם דה-פראנס. ביניהם צויר צלב גדול המוקף בארבעה צלבים קטנים – זהו ‘צלב ירושלים’, מוטיב נוצרי נפוץ. משמאל – מגדל השעון מעל בית הדואר המנדטורי בכיכר אלנבי, הלא היא כיכר צה”ל של ימינו | הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע”ש ערן לאור.
לאחר שתפסו את מנזר האחיות המתקנות פרצו לוחמי הלח”י אל מתחם נוטרדם, ונתקלו בהתנגדות עזה. בתום קרב גבורה, של מעטים מול רבים, נאלצו חיילי הלח”י לסגת מפני הלגיונרים העירקים, במחיר כבד של 4 הרוגים ו-20 פצועים. ארבעת ההרוגים היו יששכר הוברמן, מרדכי הלבר, רפאל ממיה ורחל זלצר. רחל, סטודנטית באוניברסיטה העברית וניצולת השואה, אוניות המעפילים וקרבות גוש עציון, נפלה בעמדת החיפוי על גג מנזר האחיות המתקנות. גופתה הועברה לבית החולים אביחיל במגרש הרוסים הסמוך, ונמסרה לידי האחות, חברת ה’הגנה’, עדה זלצר רייס, שהייתה… אמה. כעבור זמן קצר נפטרה עדה משברון לב, על מות בתה היחידה. לזכרה של רחל כתבה המשוררת מרים ילין שטקליס את השיר ‘זכרו אותי’:
זִכְרוּ אוֹתִי, זִכְרוּ אוֹתִי,
אַל תִּתְאַבְּלוּ, אַךְ שִׁירוּ שִׁיר לִי בְּמוֹתִי,
הָלַכְתִּי בִּסְעָרָה, בְּרֹן, בִּדְמִי יָמַי –
זִכְרוּ אוֹתִי בַּעֲלוּמַי,
בַּעֲלוּמַי…
קָצָר יוֹמִי, אָדֹם הַדָּם,
גַּם בְּמוֹתִי אֶחְיֶה לָעַד וּלָעוֹלַם,
גַּם בְּמוֹתִי כְּאֶלֶף רִמּוֹנִים אֶפְרַח,
גַּם בְּמוֹתִי לִבִּי יִזְרַח,
לִבִּי יִזְרַח.
בניסיון הפריצה השני לאכסניית נוטרדם, בליל ה-19-18 במאי, הסתערו לוחמי חי”ש (חיל השדה, מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של ה’הגנה’) על האכסנייה, ובתום קרב נועז של חמש שעות, מחדר אל חדר, הכניעו את העירקים. אבל גם הלגיונרים לא ויתרו, והמטירו אש תופת על העמדות בנוטרדם. מספר ירח עציון:
“העמדות בנוטרדאם היו נהרסות יום יום על ידי שני תותחים בני שש ליטראות וכמה תותחים בני שתי ליטראות, שהפעילו אנשי הלגיון ליד שער שכם […] קליעותיהם היו מצויינות ולמרות שעובי הקירות היה בין 80 ל-120 ס”מ, היו מנפצים את הקירות והעמדות מאחוריהם. היו מקומות בסמוך לעמדות שאחד הקליעים עשה רק חור ופוצץ את הקיר. מסביב לאותם החורים היינו מקימים לילה לילה עמדות חדשות […] ההתפוצצויות ורעש היריות היו לבלי נשוא. בחורי הישיבות התחילו להתרוצץ ממקום למקום, כשהם מלחשים ‘שמע ישראל’ והפחד מציץ מעיני כולם […] כולם הצטיינו במסירותם ובחריצותם” (רחל ינאית ואחרים, ההגנה בירושלים – עדויות וזכרונות מפי חברים, ב, ירושלים תשל”ה, עמ’ 239).
בבוקר ה-23 במאי פתחו הירדנים בהסתערות עזה של רגלים בחסות שִׁרְיוניות ואש מרגמות. הלוחמים תוגברו בינתיים בחיילי פלוגת יהונתן של ‘ההגנה’, שלא היו אלא נערים בני 17-16.
“אלכסנדרוני [מפקד מחלקת החי”ש] לא היה מרוצה מהחיילים הצעירים שנשלחו להחליף את לוחמיו. עם הגיעו לבניין אפ”ק בעורף המנזר, התקשר אל זלמן מרט, מפקד ‘קלשון צפון’ והתלונן: ‘את מי שלחת לנוטרדם? להרוג ילדים זו לא חכמה גדולה’. ‘אין לוחמים אחרים. זה מה שנשאר’, השיב לו מרט בשקט” (י’ אריאלי [עורך], גדנ”ע ירושלים בתש”ח, תשס”ג, עמ’ 114).
לאמתו של דבר, לא נועדה ההסתערות הירדנית על נוטרדם אלא לחפות על התוכנית לפרוץ לרחוב יפו דרך כיכר אלנבי (היא כיכר צה”ל של היום), ומשם אל ריכוזי היהודים במערב העיר. בעיניים כלות צפו המגנים בטור המשוריין המתקרב לעברם מצפון, שמאחוריו מסתרך חיל הרגלים. נער בלונדיני אחד, חייל גדנ”ע בן 16 שנשלח להילחם במקום, היה הראשון להתעשת. הוא רץ אל הקומה השנייה באכסניית נוטרדם, כשהוא מדלג מעל גוויות של חיילים עירקים, והשליך בקבוק מוֹלוֹטוֹב (כפי שקראו אז לבקבוק תבערה) אל הרכב המשוריין הראשון בטור, שהספיק כבר להגיע ממש אל מול המבנה. מתוך הרכב פרצה לשון של אש והוא נעצר. לוחם נוסף, אברהם לוי, כיוון נשק נ”ט הישר אל מנוע המשוריין, והספיק לפגוע בו בטרם נפגע הוא עצמו ונפצע קשה. הרחוב הצר, שבין אכסניית נוטרדם למנזר האחיות המתקנות (כיום רחוב הצנחנים ותוואי הרכבת הקלה), נחסם על ידי השריונית הפגועה וטור החיילים מאחוריה נאלץ לעצור ולסגת לאחור, לכיוון שער שכם.
הסכנה המיידית הוסרה, אך לא חלפה. לחיילים בנוטרדם הייתה תחמושת מוגבלת של רובֵי קָרָבּין, רימוני יד ופיא”ט (מטול חי”ר נגד טנקים שפיתחו הבריטים במלחמת העולם השנייה), ומחסור חמור במכשירי קשר. היה הכרח לסגור לחלוטין כל אפשרות של מעבר בציר זה, ולצורך כך הוטל על אלחנן קליין, קצין מחיל ההנדסה (לימים קצין הנדסה ראשי בצה”ל), לפוצץ את בניין מנזר האחיות המתקנות, על מנת שחורבותיו יחסמו את הכביש. הבניין פוצץ ונפגע קשות, אך למרבה האכזבה לא חסם את הכביש.
שריונית ירדנית הרוסה של הלגיון מתחת לבניין מנזר האחיות המתקנות, לאחר הניסיון לפוצץ אותו, 1948 (ארכיון צה”ל).
מפקד הלגיון הירדני, גלוב בָּאשָׁה (הוא ג’ון בָּגוֹט גְּלָאבּ, לוטננט גנרל בריטי שחָבַר לאויב הערבי), לא ויתר. גם הוא הבין היטב את חשיבותו האסטרטגית של האתר והחליט לשוב ולכבוש אותו, ויהי מה. הכוח הירדני הגדול שנשלח במיוחד מהשומרון לירושלים תקף את המתחם בחיפוי אש תותחים ושריון. במקום התפתח קרב עז, פנים אל פנים, שהוכרע רק לאחר שפגז דווידקה, שנורה ממגרש הרוסים, פגע במדויק בנקודת הריכוז של החיילים הירדנים. כ-100 חיילים ירדנים – שהם כמחצית מכלל כוח האויב – נהרגו או נפצעו, והשאר נסוגו בבהלה. עבור גלאב הייתה זו נקודת השבירה:
“שוב החזיקו היהודים מעמד. מעט מעט החל אבֵידותיהם של הערבים לעלות בקצב מדאיג. סיר ג’ון גלאב, שהעיכוב הממושך של צבאו בכיבוש נוטר-דאם עורר בו דאגה עזה, עקב בחשש גובר והולך אחר ההתקפה מן העיר העתיקה. סמוך אחרי שעת הצהריים [של ה-21 במאי] הביא לו המפקד האוסטרלי של הרגימנט השלישי שלו, ביל ניומן, ידיעה מצערת. מחצית ממאתיים האנשים שפתחו בהתקפה ביום אתמול היו הרוגים או פצועים. היתה זו תגלית מזעזעת. אנחנו נועדנו להילחם בשטח פתוח, לא להיגרר מחדר לחדר, אמר גלאב לנפשו. הוא פקד להפסיק את ההתקפה ולהחזיר את אנשיו של אל-חרבי למוצררה. הסעודי היה שבור-לב. משהחזיר את אנשיו, חיפש ומצא את גלאב בעיר העתיקה והפציר בו שיניח לו להתקיף עוד פעם אחת. הפחה [גלאב] היה קשה כצוֹר: כשלונם מול חומות נוטר-דאם הוא נקודת מפנה גורלית בירושלים. מובטח היה לו סופית כי הלגיון חסר את האנשים ואת ההכשרה להבקיע לו דרך בקרב מבית לבית ומחדר ולחדר בירושלים החדשה” (דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים ירושלים, ירושלים תשל”ב, עמ’ 387).
אלחנן קליין לא איבד את תושייתו. לאחר כשלון הניסיון לחסום את הציר באמצעות מנזר האחיות המתקנות, הוא החליט ‘לגייס’ למשימה את אכסניית נוטרדם עצמה. לאחר שאסף כמויות אדירות של דינמיט מן המחצבות באזור ירושלים פוצץ את אגפו הדרומי של הבניין, שהושמד ונשכב מלוא קומתו על הכביש. ההתקפות על אכסניית נוטרדם שככו, והמבנה נותר בידינו.
מנזר נוטרדם בתום קרבות מלחמת השחרור – מבט מתוך העיר העתיקה. בקדמת התצלום: חומת העיר העתיקה, ומאחוריה חורבות מנזר האחיות המתקנת.
הדרמות הגדולות של מלחמת השחרור בירושלים הותירו את קרבות נוטרדם מאחור, ו-23 הלוחמים שנפלו בהם נשארו אלמונים. אבל הניצחון שהושג באכסניית נוטרדם בהקרבה ובמאמץ אדיר הציל למעשה את ירושלים היהודית. היה זה קו ההגנה האחרון שחסם את הצבא הירדני מלשעוט אל העיר המערבית ולהכניע את תושביה. אפשר לומר, שגורלה של ירושלים כולה הוכרע בידי קומץ לוחמים, אחד מהם נער בלונדיני אחד בן 16.
במשך שנים רבות התהלכו בירושלים שמועות ואגדות על אותו גיבור אלמוני, שאיש לא ידע מי הוא. הוא עצמו חזר לאחר הקרב הביתה, לרחוב אוסישקין ברחביה, וכדרכם של נערים בני 16 לא סיפר להוריו היכן היה ומה עשה. את זהותו הוא חשף לאחר שנים רבות, רק אחרי שבנו שלו – בֹּעז, נפל בפעילות מבצעית ליד יריחו בשנת 1988. מרדכי רוטנברג, שבשלב זה של חייו כבר היה פרופסור נודע לעבודה סוציאלית, החליט לגלות את ‘סודו’, לחפש את חבריו לקרב ולהנציח את זכר הנופלים.
לוחם הגדנ”ע, מרדכי רוטנברג, בן 16.
בתום המלחמה חולקה ירושלים בין ישראל לירדן. אכסניית נוטרדם ההרוסה למצחה מצאה עצמה על קו הגבול, מצדו המערבי-הישראלי. צה”ל הפקיע את אגפו המזרחי של המבנה, והפך אותו לעמדת גבול קדמית, אל מול האויב הירדני שעל חומת העיר העתיקה. הנוף שנשקף מגג המבנה היה העיר העתיקה והר הזיתים – אתרים שנותרו מעבר לגבול והפכו מושא לכמיהה ולגעגועים. אחד המבקרים בעמדה, בשנת 1953, היה הסופר והמשורר יצחק שלֵו, שהנציח את רגשותיו בשיר ‘על גג מנזר נוטרדם’:
גַּג מִנְזַר נוֹטְר דָּם לִי הָיָה כִּנְבוֹ,
אֶת הַקֹּדֶשׁ אֶרְאֶה וְאֵלָיו לֹא אָבוֹא.
נְקֻדּוֹת מַלְבִּינוֹת שָׁם בְּהַר הַזֵּיתִים,
מַצֵּבוֹת הֵן, אָחִי. מִתַּחְתָּן הַמֵּתִים,
שֶׁחָמֵשׁ בַּשָּׁנִים לֹא נִפְקַד זִכְרוֹנָם,
לֹא תְפִלָּה בְּבֵיתָם וְלֹא זֵר בִּמְעוֹנָם.
וְהַכֹּל כֹּה קָרוֹב… שְׁלַח יָדְךָ וְקָחֵם,
אֶת שַׁעַר יָפוֹ וְאֶת שַׁעַר שְׁכֶם.
וְהַכֹּל כֹּה רָחוֹק, כַּחֲלוֹם הָעוֹבֵר,
יָרַדְתָּ מִגַּג וְאֵינֶנּוֹ יוֹתֵר – –
רַק מִין רֶטֶט כָּזֶה בְּשָׁרְשֵׁי אֶצְבָּעוֹת,
רַק חֵרוּק בַּשִּׁנַּיִם וְלַחַץ דְּמָעוֹת…
