ניוזלייטר

הבוקר הבהיר ההוא, בספטמבר 1862, החל בשגרת היום הרגילה במאפייה מול שער יפו. שְׂפמו של האופה כבר הספיק להתלבן בענני הקמח, והוא היה שקוע בלישת הבצק וברידודו, בתנועות ידיים מהירות

סליחות ב’נחלאות’ הן כבר מזמן מותג תיירותי, והסמטאות הצרות גדושות בשעות הבוקר ההזויות במדריכים מרוטים, המנסים לגרור אחריהם מטיילים מותשים מבית כנסת לבית כנסת. אחד מבתי הכנסת המסקרנים ב’נחלאות’ –

בשנת 1873 עלה ר’ חייא דוד שפיצר מפְּרֶסבּוּרג (כיום בְּרָטיסְלָבָה, בירת סלובקיה) לירושלים, וחבר אל חוג תלמידי ה’חת”ם סופר’, שהקימו את כולל אוּנְגָרן, הוא כולל ‘שומרי החומות’. באותם ימים היו

מוצאו של נחל קדרון בקו פרשת המים, באזור שכונת גאולה של ימינו. משם הוא מתחתר מזרחה לרגלי הר הצופים, פונה דרומה כשהוא חוצץ בין הר הבית ועיר דוד ובין הר

בלב רועד מהתרגשות, בשפתיים לוחשות תפילה וביד אוחזת מזוודה מרופטת ניצב יעקב ולֵירו בשער יפו. באותם רגעים חלפו בראשו דווקא רגעי הפרידה מבני משפחתו בקושטא (אסתנבול), אבל כעת הוא היה

“אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים” (משנה, תענית ד, ח). בתלמוד מנו חכמינו את הדברים הטובים שאירעו ביום ט”ו באב: “ט”ו

קינתו של הפייטן הקדמון ר’ אלעזר הקליר נישאת בפיהם של מתפללים רבים בתשעה באב: “שָׁבַת סוּרוּ מֶנִּי שִׁמְעוּנִי עוֹבְרַי [נ”א עוֹכְרַי], סְחִי וּמָאוֹס הֱשִׂימוּנִי בְּעֶדְרֵי חֲבֵרַי, סַכּוֹתָה מִשְׁכָּן מִסְּכוֹת דְּבִירַי,

בחורף 2007 נפתחו ריבועי החפירה הארכאולוגית הראשונים בשטח ששימש עד אז לחניון לבאי הכותל ועיר דוד – ‘חניון גבעתי’. התקוות שתלו החוקרים בשטח החפירה החדש היו גדולות, שכן המחקר באזור