גיליון 284, כסלו תשפ”ו
בשנת 1929 פרסם העסקן הירושלמי חיים מיכל מיכלין אגדה מפתיעה, המזהה את קברי חנה ושבעת בניה תחת אחת הסמטאות הסואנות והמוכרות במערב הרובע היהודי – רחוב אור החיים:
“מרגלא בפומייהו של זקני ירושלם, שקבר חנה ושבעת בניה נמצא בגבעה הזקופה העולה מרחוב חב”ד אל החצר שבה נולד האר”י הקדוש ז”ל, ומשם לחצר רבי ישעיהו ברדקי ז”ל. אומרים שאגדה היתה שגורה בפי העם, כי לפני שנים רבות היתה העליה והירידה בגבעה זו מעיפת ומיגעת מאד מפני שתחתיה קבורים הקדושים הנז'[כרים] ” (ח”מ מיכלין, “חנה ושבעת בניה”, מזרח ומערב, ג [תרפ”ט], עמ’ 199).
רחוב אור החיים ברובע היהודי, 2025.
מסורת זו מזכירה לנו את סיפורם הנורא של האם ושבעת בניה, המובאים לפני המלך ונדרשים, בזה אחר זה, לחלל את אמונתם. כל אחד מן הבנים מסרב בתורו, ומוצא להורג לעיני אמו.
המקור ההיסטורי הקדום ביותר לסיפור הוא ספר מקבים ב’, אחד מן ‘הספרים החיצוניים’ שנכתב כנראה במחצית השנייה של המאה ה-2 לפסה”נ, דהיינו בתקופת החשמונאים. הוא מתייחס לגזרות השמד בימים שקדמו למרד החשמונאים:
“וקרה שנתפסו שבעה אחים יחד עם אמם, ומטעם המלך היו מנסים לאלץ אותם – בהתעללם בהם ברצועות ובחבלים – לנגוע בבשרם האסור של חזירים. ואחד מהם היה לדוברם ודיבר כך: מה אתה עומד לשאול אותנו וללמוד מאתנו? הרינו מוכנים למות ולא להפר את חוקי האבות!” (מקבים ב [מהדורת ד’ שוורץ] ז, א-ב).
האירוע התרחש בנוכחותו ובהובלתו של אנטיוכוס ה-4 אפיפנס – זה המלך הסלווקי (164-175 לפסה”נ) שהנהיג את רדיפת הדת, ושלח את מיטב לוחמיו לדכא את מרד היהודים בהנהגת יהודה המקבי. האח ‘הדובר’ הוצא להורג בעינויים אכזריים במיוחד, אותם תיאר המחבר באריכות, ואחריו את שאר האחים שסירבו לאכול את בשר החזיר, תוך שהם מכריזים שלא יפרו את חוקי האבות ומצדיקים את הדין, עד נשימתם האחרונה. לפני הוצאת הבן הצעיר האחרון למסע ההתעללות והמוות, העמיד המחבר את דמותה של האם:
“מפליאה ביותר וראויה לזיכרון טוב הייתה האם, אשר ראתה את אבדנם של שבעה בנים בעת ובעונה אחת ונשאה (את הכול) ברוח טובה בגלל התקוות באדון. את כל אחד מהם היא עודדה בשפת האבות, מלאה רוח אצילה” (שם, כ-כא).
התנהגותם האצילית של האם ובניה הדהים את אנטיוכוס, אבל הציתה יותר ויותר את חמתו ואכזריותו החייתית. הוא פנה אל הבן הנותר וניסה לפתות אותו בעושר ובכבוד, אבל האם פנתה אליו בשפת האבות וכך ביקשה ממנו:
“בני, רחם עלי, אשר נשאתי אותך בבטני תשעה חודשים והינקתיך שלוש שנים וגידלתיך והדרכתיך עד לגיל הזה והזנתיך. אני מבקשת ממך, ילד, לשאת את עיניך אל השמים והארץ, ובראותך את כל אשר בהם, דע שהאלוהים לא עשאם מדברים קיימים, וכך נהיה גם המין האנושי. אל תירא מן המוציא להורג הזה, אלא בהיותך ראוי לאחיך קבל את המוות, כך שברחמים אקבצך יחד עם אחיך” (שם, כז-כט).
הבן האחרון נשבע שלא יפר את מצוות התורה וזירז ברוצחיו להוציאו להורג, ולאחר שנהרגו לעיניה כל בניה הוצאה גם האם להורג.
בגמרא מובא הסיפור בגרסה שונה, לפיה אנטיוכוס לא נזכר בשמו, אלא רק “קיסר”, ולא על איסור אכילת חזיר מסרו הבנים את נפשם אלא על איסור עבודה זרה. כשהגיע תורו של הבן הצעיר והאחרון לצאת להורג, ביקשה האם לנשק אותו:
“אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה” (בבלי, גיטין נז ע”ב).
גם מדרש חז”ל שנה את הסיפור, בגרסה הקרובה לגרסת התלמוד. ממנו למדנו שהבן הצעיר היה בן שנתיים וחצי בסך הכול (מדרש רבה, איכה א, נ).
מי הייתה האם והיכן התרחש סיפור המעשה? סָתָם מחבר ספר מקבים ב’ ולא פירש. על פי הגמרא, גיבורת הסיפור היא “אִשָׁה” – וזהו. רק בספר יוסיפון מתברר ששמה של האם חנה, והטבח הנורא בבני משפחתה התחולל בירושלים. יוסיפון (ולא יוספוס!) הוא חיבור היסטורי המתאר את תולדות העם היהודי בתקופת הבית השני, אבל הוא נכתב כנראה באיטליה כאלף שנים לאחר מכן – באמצע המאה ה-10 – על בסיס כתבים יהודים קדמונים. לפי גרסה זו, חתמה חנה את דבריה בתפילה נרגשת המתובלת בהיגדים מתפילת חנה המקראית – אם שמואל (שמואל א ב, א-י):
“ואז אמם הקדוש'[ה] והטהורה והחסידה היחידה בצדקת'[ה] בישראל, עמדה על גלמי גויותיהם המושלכות ארצה, ותפרושׂ כפיה השמימה וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר: עָלַץ לִבִּי בַּה’, רָמָה קַרְנִי באלהי. כי רצה להתנחם על עמו בבנָי ולהיותם לו לעבדים. רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כי לא יכלו לפתות אחד מבני לפנות אל מעשה תעתועיהם, אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה. אֵין קָדוֹשׁ כַּה’ כִּי אֵין בלתו, מושיע לנפשות החוסים בו. אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה אויבי ה’, וצוררי יהודה וישראל לא יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם לאמר כי נצחתם בכֹחכם וישכח לאלהיכם. אמנם אֵל דֵּעוֹת ה’ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת, וכאשר שפטנו בעוֹנותינו ובעוֹנות אבותינו, כי ישוב ירחנו אלהי תשועתינו וצוררי יהודה וישראל יכרתו. ותאמר עוד: אלהי האלהים הנשגב והנורא, אלהי עולם ה’, אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא לאמתך חנה, ואסוף נשמתי אליך ואל יפגעו בי אויבים ואל יתעללו בי ערלים ולא יטמאוני, והראני את המקום אשר הכינות לעבדיך בני המתים על קדושת תורתך והנחילני חלק מעט עמהם. ויהי ככלותה להתפלל ולשפוך שׂיחה אל ה’ יצאה נפשה בדברה עוד ותצא רוחה, ותפול על גלמי גויות בניה ותושלך גם היא לארץ עמהם” (יוסיפון, ויניציאה ש”ד, פרק יט, דף לה ע”א).
גם רמב”ם (באגרת השמד) ציין את שמה של האם חנה, אבל בגרסאות אחרות מימי הביניים שמה היה מרים בת תנחום.
פרשיית חנה ושבעת בניה השתמרה במסורת היהודית בגרסאות אלה או אחרות, ופשטה בתפוצות ישראל בסיפורים, בקינות ובפיוטים. היא הפכה לסמל להקרבה ולמסירות נפש, ומופת למקדשי ה’ בדורות ובארצות השמד בימי הביניים. גם הנוצרים אימצו את האגדה, הזכירו אותה כדוגמה להקרבה למען האמונה ואף הקדישו כנסיות לשמם של האם והבנים בקלן וברומא.
היכן נקברו חנה ושבעת בניה? ספר מקבים ד’, גם הוא מן ‘הספרים החיצוניים’, שנכתב כנראה בתקופה שבין המאה ה-1 לפני הספירה לבין המאה ה-1 לספירה, ומתאר את גזרות אנטיוכוס שקדמו למרד החשמונאים, מגולל באריכות רבה את סיפור חנה ושבעת בניה, בתוכן דומה לזה של מקבים ב’. בסופו, הציע המחבר נוסח הירואי לציון מצבתם:
“פה נטמנו ישיש נעלה ואשה ישישה ושבעת בניה, מחמס עריץ אשר אמר להכרית את מדינת העברים. ואלה הצילו את העם בנָשְׂאם עיניהם לאלהים וסבלו את העִנוּיים עד מותם” (מקבים ד [מהדורת א’ כהנא] יז, ט-י).
אבל היכן נטמנו? את זאת לא גילה…
אבל היו מי שדאגו להשלים את החסר. המסורת היהודית המוכרת ביותר מזהה את מקום הריגתם של חנה ושבעת בניה בצפת, והיא מיוחסת לתלמידי הגר”א שהתיישבו בצפת בראשית המאה ה-19 (מנחם מענדיל מקאמניץ, קורות העתים לישורון בארץ ישראל, ווילנא 1839, דף ד ע”א). משה ריישר, מחוקרי ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, ידע לספר על קבריהם במודין (מודיעין?), עירם של “מלכי בית חשמונאי” (מ’ ריישר, שערי ירושלים, ירושלים תשכ”ז, עמ’ 74).
מערת חנה ושבעת בניה בבית הקברות בצפת, 2006.
אבל, כאמור, גם ירושלים לא קופחה, ומסורת אחת זיהתה את מקום קבורתם תחת רחוב אור החיים ברובע היהודי.
ולסיום, סיפור: בחצר אור החיים – בימינו מוזאון חצר היישוב הישן, ברחוב אור החיים 6 – התגורר הרב שלמה דוד כהנא, שהיה רבה האחרון של קהילת ורשה קודם שחרבה בשואה, ונשיאה הראשון של תנועת אגודת ישראל. הרב כהנא עלה לירושלים לעת זקנתו, ב־1940, התיישב בעיר העתיקה ועזב אותה עם פרוץ מלחמת העצמאות (1947). בנו, שמואל זנוויל (המכונה שז”ך, מי שכיהן כמנכ”ל משרד הדתות במשך 20 שנה), סיפר על מפגש מוזר שהיה לו ולאביו ליד ביתם בלילה גשום וסוער, לאחר הדלקת נרות חנוכה. המפגש היה עם מקובל ירושלמי קשיש, לאחר שנצפה מקיש במקלו שלוש נקישות על מרצפות הסימטה:
“מפורסם היה ר’ יצחק כמקובל ותיק בקי ברזֵי דֶרָזין ומגדולי ‘המכוונים’ [=המקובלים] שבירושלים. השתוממנו לראותו בחוץ בליל גשם וזלעפות, ושאלנוהו. ר’ יצחק הרים ראשו והעמיד עלינו את עיניו הכבויות והשיב בשאלה:
הראיתם את האור? – לא ראינו דבר, אמרנו לו. הסתכלו היטב ותראו, היתה תשובתו.
שמענו בקולו והעמקנו ראות. לא ראינו דבר, אולם לאבא היה נדמה שהוא רואה כעין סילון של אור הבוקע ויוצא ממעמקי האדמה והתפלא על כך.
ר’ יצחק הסתכל היטב בפניו של אבא ז”ל כמי שחקר אם ראה או לא, וכשנוכח שאמנם ראה משהו, הפנה את פניו אליו בלבד ואמר לו בלחש: טוב שבאת, טוב מאֹד, שמח אני על זה, הייתי כבר מאֹד מודאג, ועכשיו הוקל לי.
והוא המשיך: העולם חושב שחנוכה בא בגלל נס השמן שדלק שמונה ימים. אמנם נכון הדבר, אולם מה ערכו של נס זה, שבגללו נחוג? ולמה דלק שמונה ימים ומנין לקח אורו? בחיצוניות, כלומר בנגלה, החג הוא חג הנרות שדלקו, אולם בפנימיות – ע”פ תורת הסוד – החג אינו אלא של ‘האור’ שהתחבר לנרות והדליקם שמונה ימים. האור – המשיך הזקן – מאז ומתמיד יוצא מכאן, מסימטא עקומה זו הוא נובע מבפנים, מתוך האדמה.
ר’ יצחק אמר הדברים האלה בשקט ובנחת, אך דבריו נשמעו למרות הסערה. הסתכלנו בו משתאים לדעת מהו סח, ואבא שאלו: מה ברצונו לומר?
פשוט מאֹד – ענה ר’ יצחק, ותוך כדי דיבור הרים אבן אחת מאבני הסימטא ואמר: כאן בעומק, במערה בתוך מערה, שוכבת חנה ושבעת בניה, שמונה ניצוצות אור. על גבורת האם וגבורת הבנים, מסופר בחז”ל, בלעדם לא היה יכול להיות נצחון, הם נתנו את הכח והעוז להתקומם ומהם האור לשמונה ימי חנוכה. מהם – משמונה אלה – יצא האור, מחנה ושבעת בניה שמונה אלה העניקו אור לשמונה ימים, אחד ליום, ואור חנוכה הוא אורם. כל ימי חנוכה הוא אחד ‘האושפיזין’ של שמונת מקדשי השם, אם על בנים, והוא מוסיף והולך מיום ליום.
כשראה ר’ יצחק שאבא מקשיב לדבריו והכיר בארשת פניו שהוא מודה לו, המשיך וגילה לו: למעשה, שמה של חנה היה מרים, מרים בת תנחום, אלא שקוראים לה חנה בגלל חנוכה, ששם זה באותיותיה, ללמדנו שאור חנוכה בא ממנה ומבניה […]
למקום זה היה לפנים משמש, ובכל שנה ושנה היה מכה באבן ומרים מרצפת להעלות אור. המשמש הזקן ההוא נפטר והסתלק למרומים והוא מסר לי את מקלו, והריני מקיים שליחותו.
הזקן נאנח ואמר: הנה אני מזדקן אף אני, ואין לי למי למסור אחרי, ואתה הנך רבה של ירושלים העתיקה ושל הסימטא הזאת והנך גם כהן משבט לוי, השלישי שבשבטים – כנגד שלֹש הדפיקות ששמעת – שמעת הליכתי וראית את האור. כל הסימנים האלה מעידים שאתה הוא האיש שתקבל ממני את המקל”.
(שז”ך, “בסימטת חנה ושבעת בניה”, י’ רימון וז’ וסרמן [עורכים], ירושלים העתיקה, ירושלים תשי”ח, עמ’ 107-106).
