גיליון 247, שבט תשפ”ה
בפינת הרחובות כ”ט בנובמבר ובוסתנאי שוכן בית התווים – אחד מבתיה המיוחדים והלא-מוכרים של שכונת קטמון. אבל לפני שנספר את סיפורו – רקע היסטורי בשישים שניות:
בתיה הראשונים של קטמון (גונן – בשמה העברי הרשמי והלא-מוכר של השכונה) החלו להיבנות בסביבות שנת 1900, בסמיכות למנזר היווני-אורתודוכסי סן סימון. מכאן כפי הנראה נגזר שמה של השכונה – ‘קאטו מונאסטירי’ ביוונית, פירושו ליד המנזר. המנזר עומד בראש הר, שגם שאר אדמותיו היו בבעלות הכנסייה היוונית במאה ה-19. הכנסייה החלה במכירת קרקעותיה לאנשים פרטיים, ברקע המצוקה הכלכלית שבה הייתה שקועה באותה עת, בעיקר לערבים נוצרים (יוונים, ארמנים ואחרים) בני המעמד הכלכלי הגבוה. הם בנו את בתיהם על מגרשים רחבים במידות גדולות ובסגנונות ארכיטקטוניים ייחודיים. שכונה זו, שעיצבה את אופייה בעיקר בתקופת המנדט הבריטי, הצטרפה לגוש השכונות הנוצריות באזור שמדרום לעיר העתיקה – המושבה הגרמנית, המושבה היוונית ובקעה. קטמון המנדטורית הייתה שכונה ערבית, אבל התגוררו בה גם משפחות יהודיות בבתים שכורים, ביחסי שכנות נינוחים.
במלחמת השחרור חצצה שכונת קטמון בין השכונות היהודיות בדרום העיר לבין השכונות היהודיות במרכז העיר. מחבלי ‘צבא ההצלה הערבי’ בפיקודו של פאוזי קאוקג’י השתלטו על המנזר האסטרטגי ועל בתים בשכונה, והפכו אותם לעמדות תקיפה וצליפה. תושביה הערביים של השכונה נטשו אותה בהדרגה, ועד שחרור קטמון בידי לוחמי הגדוד הרביעי של הפלמ”ח בסוף חודש אפריל 1948 נעזבה השכונה כולה מתושביה הערבים.
בית התווים בימינו הוא בית דירות עם שלוש קומות, אבל במקורו היה זה בית משפחתי בעל קומה אחת. בנה אותו עלי חמודה, סַפָּר ערבי מן העיר העתיקה. חמודה היה אמן הבלורית והשׂפם, אבל יותר מכל אהב מוסיקה. כל כך אהב, עד שאת סורגי החלונות ושערי הברזל בביתו עיטר בתווי נגינה פשוטים. ככל שהתקרבו קולות הירי והנפץ אל שכונת קטמון גברו חששותיו של חמודה, ובלב כבד החליט לעזוב את ביתו עד יעבור זעם.
אחד מלקוחותיו הקבועים של חמודה היה יהודי אחד, אוטנזוסר שמו. בעודו מעביר בזריזות את המספריים מעל ראשו סיפר חמודה לאוטנזוסר על כוונתו לעזוב את ביתו. מבעד למראה הביט אוטנזוסר בעיניו הנוגות של חמודה, והציע לו לשכור ממנו את הבית לעת עתה, עבור בני משפחתו. הוא העריך שהכרזתם של הבריטים על סביבתו כ’אזור ביטחון’ תגן עליו מפגיעה.
הערכתו של אוטנזוסר הייתה שגויה. הקרבות התקרבו עד מהרה לקטמון ואיימו על דייריה. אוטנזוסר מצא עצמו קרוב מדי לכוחות הערבים, והבין שעליו למצוא תחליף מגורים מהיר. הוא פנה למשפחת ח’ורי – משפחה ערבית שחיה עד אז בשכונת כרם אברהם היהודית, וחששה מצדה מן הקרבה ליהודים, והציע לה להתחלף ביניהם בדירות. בצוק העתים, החליטו שתי המשפחות להשאיר את הריהוט, הכלים ותכולות הבתים כפי שהן, בתקווה שהרוחות יירגעו במהרה וכל אחת מהן תשוב לביתה ולרכושה.
גם ההערכה הזו הייתה שגויה. משפחת ח’ורי נסה מקטמון כמו כל שכניה הערבים, ומיד עם תום הקרבות חדרו יהודים לבתי המידות הנטושים ובזזו מכל הבא ליד. גם תכולת בית חמודה נבזזה, אלא שהייתה זו תכולת ביתה של משפחת אוטנזוסר, עובדה שכנראה לא הייתה ידועה לבוזזים.
עם הקמת מדינת ישראל ותום המלחמה נותרו משפחות חמודה, ח’ורי ושכנותיהן מעבר לגבולות ישראל. בתים ערבים רבים נהרסו בקרבות, אבל אלו ששרדו יושבו בפקידי שלטון, בעולים חדשים ובפליטים יהודים מן הרובע היהודי שחרב. רבות מן המשפחות היהודיות היו עניות, ובבתי המידות המפוארים התיישבו במקרים רבים כמה משפחות בבית אחד. את הכניסה לביתו הנטוש של עלי חמודה תיארה הסופרת שפרה הורן, שבעצמה התגוררה בשכנוּת, ברחוב כ״ט בנובמבר 35:
“וילות מפוארות קידמו את פניהם בשכונה, והשקט המתוח שרבץ בחלל האוויר הדגיש את ציוץ הצפרים המסתוות בין ענפי עצי התות, עצי הדקל ומחטי האורן, כאילו חוששות מפגיעת כדור טועה. הבית שיועד להם, שבשלו ובשל השוכנים בו נקבע גורלה של רוזה ונחתם למהלך חיים צפוי מראש, היה בנוי אבנים ורודות מסותתות בקפידה ומעורות נימים אדומים. חלונות צרים וארוכים, ממוסגרים באבנים בולטות השקיפו עליהם בסקרנות באישונים מקושתים ועפעפו בתריסיהם הכחולים. רוזה הגביהה את מבטה מעלה והבחינה במרזב הברזל שחרטומו נפער לקראתה לרווחה כמקור של ציפור קדמונית, ובטפטוף מתכתי הקיא מתוכו את שרידי הגשם. המרזב שטיפס על קיר הבית הגיע עד גג גמלוני מכוסה קשקשת רעפים כתומים כמתגנדר בתרבוש. שער הברזל בכניסה לבית, שעוצב כמפתח סול כרסתני, נפתח ברוחב לב של הכנסת אורחים מזרחית וחרק לקראת הבאים בעליזות שהפרה את השקט המתוח במקום. אולם ענקי, חף משטיחים ומריהוט, קידם את פניהם בברכה, וריח רענן של שיחי הלבנדר מעורב בניחוחות מתוקים של פרחי היסמין שהשתרגו על סורגי הבית שבעל הבית החובב מוזיקה עיצב בצורת תווים, הכה בנחיריה של רוזה” (שפרה הורן, היפה בנשים, תל אביב [1999], עמ’ 11-10).
בין דיירי הבית לאחר קום המדינה הייתה משפחת מאיר, עליה סיפרנו כאן:
עיטורי התווים שעיצב חמודה שרדו עד ימינו, ובדרכם האילמת מספרים – או אולי מזמרים – פרקים חשובים בתולדות ירושלים החדשה: את סיפור ראשיתה של קטמון הערבית, את סיפורה של מלחמת השחרור והשינויים הדרמטיים שחוללה בשכונה, ואת סיפור זהותה החדשה של השכונה במחצית השנייה של המאה ה-20. בימינו רושמת שכונת קטמון פרק נוסף בהיסטוריה שלה, כשהשכונה שבה וחזרה להיות שכונת פאר יוקרתית. ותווי הברזל המעוצבים בדלתות ובחלונות עדיין נחים באותו מקום, וממתינים לכתיבת הפרקים הבאים בספר ההיסטוריה של ירושלים.
