“וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן”: משיחת המלך על המעיין

מעיין הגיחון, ציור מאת דיוויד רוברטס, 1842 | ספריית הקונגרס האמריקאי

מה עניין המשיחה, ומדוע התבצעה במעיין הגיחון?

במדבר סיני צֻווה משה להכין את שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה – שמן זית מתובל בבשמים, שבו ימשחו ויקדשו את כלי המקדש ואת הכוהנים (שמות ל, כב-לג). לפי האמור בתורה, נועד השמן לשימושי המשכן והמקדש, אבל בתקופת מלכי יהודה וישראל נמשחו בו גם מלכים, כמו דוד עצמו:

“וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה’ וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל“ (שמואל ב ה, ג);

“אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ, וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם. מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו” (תהילים פט, כ-כא).

אגב, ה”משיח” המקראי הוא זה שמושחים את גופו בשמן. הכהן הגדול היה “הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ” (ויקרא ד, ג) והמלך שאול נקרא “מְשִׁיחַ ה'” (שמואל א כד, ו). מכאן הצירוף המוכר יותר בימינו – “מלך המשיח”, שמקורו בחז”ל (מדרש רבה, בראשית פה, א) ומאז עבר כמה וכמה גלגולים.

חז”ל עמדו על כך שמשיחת המלך אינה מצווה מדאורייתא, והסבירו שאמנם לא כל המלכים נמשחו:

“תני רבי יהודה בי רבי אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר, מעשה נסים נעשה בו… וממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה, וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המילואים, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. מלך בתחילה טעון משיחה, מלך בן מלך אין טעון משיחה… אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. מפני מה נמשח שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניהו” (בבלי, שקלים טז ע”א).

כלומר, המשיחה נדרשת רק בראש שושלת מלוכה חדשה, כגון זו של שאול ודוד, או במקרים של מלך בשושלת קיימת שקמו עליו עוררין, כמו במקרה של שלמה. רמב”ם דייק את האבחנה הזו:

“אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין, ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם, שנאמר הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז, כ). ואם הייתה שם מחלוקת, מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו, כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו ויואש מפני עתליה ויהואחז מפני יהויקים אחיו” (רמב”ם, הלכות כלי המקדש א, יא).

במקום אחר לימד רמב”ם שעיקר תפקידה של המשיחה בשמן המשחה הוא יצירת השושלת:

“כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה… ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז, כ)” (רמב”ם, הלכות מלכים א, ז).

אם כן, זהו עניינה של משיחת המלך, אבל רמב”ם הדגיש שהמשיחה חייבת להתבצע “על גבי המעיין” והפסוקים שתיארו את המלכת שלמה הדגישו גם הם את החשיבות לקיים את ההמלכה “על גיחון” (או “אל גיחון”) – המעיין הנובע למרגלות המדרון המזרחי של עיר דוד. נראה שגם לאדוניהו לא היה ספק בכך, וכדי לזכות בלגיטימיות למרידתו הקפיד להכריז על המלכתו דווקא במעיין.