גיליון 325, חשוון תשפ”ז
בדיחה ירושלמית של פעם, סיפרה – בגרסאות שונות – על קִצוֹ של מסלול החיים, שמעוגן היטב במוסדות שנבנו בקִצוֹ של רחוב יפו: התחנה הראשונה מובטחת בטיפול רפואי בבית החולים שערי צדק (המתחם הישן, רחוב יפו 161). במידה והמצב הבריאותי הצריך השגחה ארוכת טווח וסיוע, היו חוצים את הכביש ישירות אל מושב הזקנים הספרדי. אם הטיפול לא הצליח וגם התפילות לא נענו – לא נורא, לא צריכים להתרחק. בחצר בית החולים יש בית קברות קטן.
באופן אחר – אך בסגנון הומורוסטי מריר דומה למדי – סופרה הבדיחה כך:
“אולם כשאתה עולה ממערב לירושלים […] סביבך אופקים מרתקים, הרים ועמקים, שיופי בראשית מרחף עליהם, ואף שעומדים במערומיהם הרי הם יקרים לך. וכשהנך מגיע לשער העיר, מסובב הוא בשני מוסדות, שני מבצרי חסד. האחד (מימין) הוא בית החולים לחולי רוח וחשׂוכי מרפא של חברת עזרת נשים, והשני (משמאל) – מושב זקנים וזקנות המאוחד, כאילו נדברו המפעלים האמורים להיות קרובים, ולסמל את שתי התפילות הסמוכות זו לזו: א) ‘אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו’. ב) ‘אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו'” (יצחק שפירא, ירושלים מחוץ לחומה: תולדה והווי, ירושלים תש”ח, עמ’ 79).
בימינו יש ‘בית אבות’, ‘בית הורים’ או ‘דיון מוגן’, אבל פעם איש לא התבייש בתואר ‘זקן’. סיפורו של ‘מושב הזקנים הספרדי’, או בשמו הרשמי ‘בית זקנים וזקנות הכללי לכל עדת ישראל’, החל בשנת 1906 עם רכישת מגרש גדול בשולי שכונת שערי ירושלים (רחוב יפו 208-204). הרכישה בוצעה ביוזמת ועד העדה הספרדית, בכספיהם של עשירי ירושלים, ובעיקר של חיים אהרן ולירו, נדבן ופעיל ציבורי, חבר במועצת העירייה וראש ועד העדה הספרדית, שהבנק שבבעלותו רכש אדמות רבות במרכז העיר החדשה (כמו גם את הקרקע של בית החולים שערי צדק). ולירו גם כיהן בתפקיד נשיא מושב הזקנים במשך שנים. המטרה הייתה למצוא מענה לקשישים גלמודים, בני העדה הספרדית, שנזקקו למשען באחרית ימיהם.
פנחס גראייבסקי, בית זקנים וזקנות הכללי בירושלם – ארץ ישראל, ירושלם תרפ”ח, עמ’ 1.
יש לציין שהרעיון להקמת מוסד סיעודי לקשישים לא היה מקורי, האשכנזים קדמו לספרדים כשחנכו בין החומות כבר ב־1889 את ‘מושב הזקנים הכללי המאוחד’… ‘מאוחד’ לזקנים אשכנזים בלבד כמובן, ממש כשם שה’כללי’ של הספרדים נועד לספרדים בלבד. על מושב הזקנים האשכנזי כתבנו כאן:
“אל תשליכני”: סיפורו של ‘מושב זקנים וזקנות המאוחד’
הבנייה של מושב הזקנים הספרדי החלה ב-1908, הודות לנדיבים נוספים, אמידים מבני הקהילות הספרדית והבוכרית. בראשית נבנה האגף בחזית הראשית לרחוב יפו, ובהמשך נוספו האגפים האחרים שיצרו יחדיו מעין ריבוע סגור של בתי קומה אחת עם גג רעפים, שביניהם חצר גדולה. המתחם הוקף בחומת אבנים, והיו בו בית כנסת, חדר אוכל, מטבח, חדרי הנהלה ועוד. לדיירי המוסד הוקצו 20 חדרי מגורים.
דעת הפרנסים הייתה נתונה גם לאתגר הכלכלי: לצד רחוב יפו תוכנן מבנה נוסף, עם ארבע חנויות שהכנסות דמי שכירותן יוקדשו למושב הזקנים. לצד זאת, פעלה מערכת מיומנת של גיוס תרומות, שהפיצה כרזות ומסמכים רבים שתכליתם גביית כספי תמיכה.
הנהלת בית הזקנים פרסמה קובץ תקנות, המגדיר היטב למי הוא מיועד ומחייב את הדיירים לכללי התנהגות ולחובות נוקשים.
שנים בודדות לאחר היווסדו של מושב הזקנים פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914) והמשבר החמור שפקד את ירושלים לא פסח גם עליו. חיילים תורכים פשטו עליו, בזזו את תכולתו והרסו את בית החנויות. אבל לאחר המלחמה (1917) שב המוסד לתפקד, וחזר להעניק מחסה לקשישים רבים בתקופת המנדט הבריטי ובעשרות שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
מצעד חיילות צה”ל ברחוב יפו, כנראה בראשית ימי המדינה. ברקע – בית מושב הזקנים | ארכיון הג’וינט.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוחלט על מכירת מתחם מושב הזקנים ליזמים פרטיים, והעברתו לשכונת קריית מנחם, אבל לאחר סגירתו עמד המוסד שומם ונטוש שנים רבות. יזמים שהציעו תמורה לרכישת המתחם נדרשו להציג תוכניות בנייה הדואגות לשימור המבנים ההיסטוריים. בשנת 1985 הוחל בהדרגה בבנייתו של בית מלון יוקרתי ובו כ-200 חדרים, ששימר את המבנים ההיסטוריים אבל העמיס מאחוריהם מגדל מודרני בן 13 קומות. זהו מלון ישרוטל, שהוסב לאחר מכן למלון ליידי שטרן. בנוסף לו נבנו בשטח המתחם גם בנייני המשרדים של חברת אגד ואולפן הקלטות.
המבנה ההיסטורי של מושב הזקנים הספרדים משולב בבנייה המודרנית הגבוהה. בחזית: עבודות הקמת מסילת הרכבת הקלה, 2008 | צילום: Nettadi, ויקיפדיה.
הסבת בית הכנסת, בעל הקשתות והתקרה הגבוהה, ללובי של בית המלון, עוררה בשעתה סערה ציבורית גדולה. גורמים קנאים הפיצו אגדה על ‘קללה’ שרובצת על הבניין, והיא נפוצה במהרה בסמטאות ירושלים. לא הם קיללו חלילה, אלא רוחותיהם של הזקנים שעודן משייטות בין החדרים והחצרות. לא חסרו לכך ‘הוכחות’: פרויקט הבנייה, שהיה אמור להסתיים במהירות, נגרר במשך שנים ארוכות מאוד. הוא נקלע למבוי סתום, ורבים מהמעורבים בו נקלעו לעיכובים בירוקרטיים קשים, לתביעות משפטיות, לתקלות טכניות מוזרות בשטח ולפשיטות רגל טרגיות.
האגדות שככו, רוחותיהם של זקני ירושלים עדיין מלחשות, אבל ירושלים ממשיכה להתפתח ולהיבנות.
