גיליון 167, אייר תשפ”ג
הטור פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון, במדור “דף הבית” בעריכת ארנון סגל, 31.3.2023
חכמינו סיפרו, שארבעים שנה לפני החורבן “גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות” (בבלי, עבודה זרה ח ע”ב). הסנהדרין הייתה המוסד השיפוטי העליון שמושבו בלשכת הגזית שבבית המקדש. נטישת מושבה הקבוע של הסנהדרין היה ביטוי להידרדרות הרוחנית הקשה, שלא נעצרה עד החורבן עצמו. אין לדעת היכן היא ה’חנות’ שהחליפה את לשכת הגזית, אבל אנו רשאים להניח שמדובר באזור המסחרי בעיר בשלהי תקופת הבית השני. היו יהודים במאה ה-19 שכינו את שוק מוכרי הכותנה בשם ‘החנויות’, והאמינו שכאן היו ממוקמות אותן ‘חנויות’ שבהן פעלו חברי הסנהדרין.
מפת ירושלים בסוף תקופת הבית השני (ב”צ לוריא, אטלס ידיעות אחרונות, ירושלים 1960). ה”חנויות” ממוקמות במרכז הכותל המערבי של הר הבית (מסומן בצהוב), בהתאם למיקומו של שוק מוכרי הכותנה.
שוק מוכרי הכותנה (סוּק אל־קָטָאנין) המקוּרֶה מחבר את הר הבית עם רחוב הגיא. הוא נבנה בשנים 1337-1336 בידי האמיר תַּנכִּז, נציב דמשׂק הממלוכי, שבנה מבני ציבור רבים ומרשימים בירושלים ובארץ ישראל. שער הכותנה שבקצה השוק, המוביל אל רחבת הר הבית, מצוי על תוואי הכותל המערבי של הר הבית, ומשמש עד ימינו את באי הר הבית המוסלמים.
יש להניח שאת הרעיון לזיהוי מושב הסנהדרין עם שוק מוכרי הכותנה קיבלה המסורת הירושלמית בהשראת המרכז המסחרי המרשים, ובכל זאת הלא ירושלים אינה חסרה שווקים וחנויות, ובמה מיוחד דווקא השוק הזה, שכאמור ממילא אינו הולם את תקופת הבית השני?
נציע שלוש תשובות אפשריות לשאלה זו:
- לפי מסורת חז”ל, מושבה של הסנהדרין היה “על פתח הר הבית”:
“תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין [סנהדרין] של שבעים ואחד [דיינים] יושבין בלשכת הגזית [שבבית המקדש], ושני בתי דינין של עשרים ושלושה – אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה [שבמקדש], ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול [בבעייה הלכתית-שיפוטית] – שואלין מבית דין שבעירן. אם שמעו [ופסקו להם הלכה] – אמרו להן, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה [במקדש]. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי, אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באין ל[סנהדרין ב]לשכת הגזית […] אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו עומדין למִנְיָן. רבּוּ המטמאים – טִמאו, רבו המטהרין – טִהרו” (בבלי, סנהדרין פח ע”ב).
נשים לב להבחנה בין “בית דין של שבעים ואחד”, שמושבו אכן בלשכת הגזית, לבין “בתי דינין של עשרים ושלושה”, שאחד מהם ישב במבואות הר הבית. אלו היו ערכאות נמוכות, וכמותן פעלו גם מחוץ לירושלים. בתי דין ‘נמוכים’ אלו כונו גם ‘סנהדרין קטנה’. אולי זהו מקור ההשראה לזיהוי ה’חנות’ ששימשה את הסנהדרין ‘הגדולה’ לאחר שגלתה מהר הבית עם השוק הממלוכי, שהולם את המיקום בשער הר הבית.
שוק מוכרי הכותנה (צילום: נילי דל).
- לפי מסורת חז”ל אחרת, סנהדרין הגדולה ישבה “אחורי בית המקדש”:
“כך הייתה סנהדרי גדולה יושבת אחורי בית המקדש, והיא הייתה תכשיט של בית המקדש” (מדרש רבה, שיר השירים ד, א).
מה משמעות הביטוי “אחורי בית המקדש”? האם המדרש עוסק בתקופת כהונתה של הסנהדרין בלשכת הגזית, ואם כך כוונתו היא שהייתה לצד בית המקדש, או שמא בתקופת הגלות אל החנות, ואם כך כוונתו מחוץ להר הבית? נראה שהמסורת ‘הכריעה’ לפי האפשרות השנייה, ואולי שאבה מכאן את זיהוי מושב הסנהדרין עם שוק מוכרי הכותנה.
- אפשר שמיקומו של שוק מוכרי הכותנה במבואות הר הבית הזכיר לבעלי המסורת את מיקומה של לשכת בגזית, שהייתה, כאמור, מקום מושבה המקורי של הסנהדרין הגדולה. לא נדון כאן בסוגיית מיקומה של לשכת הגזית, רק נזכיר שהייתה אחת מלשכות המקדש:
“לשכת הגזית – כמין בסילקי [=מבנה עמודים] גדולה היתה […] חציה בקודש וחציה בחול […] שני פתחים היו לה, אחד פתוח בקודש ואחד פתוח לחול” (בבלי, יומא כה ע”א).
התכנון המתואר כאן היה עקרוני מאוד. הצמידות אל בית המקדש הבהירה לדיינים ולמתדיינים מיהו מקור הסמכות – לא האדם ולא התקדים המשפטי, אלא יוצר האדם ונותן התורה. ואכן, מבחינה הלכתית, איבדה הסנהדרין את סמכותה אם שפטה מחוץ ללשכת הגזית (בבלי, סנהדרין יד ע”א).
במשך מאות שנים נמנעו יהודים מלהיכנס אל שוק עושי הכותנה, מחשש שהוא נכלל בתחומי הר הבית המקודש. הראשון שהביע חשש זה היה רדב”ז – ר’ דוד אבן אבי זמרה, מחכמי דור גירוש ספרד ומגדולי חכמי מצרים בזמנו. לירושלים הוא עלה לא לפני שנת 1558, והעיד על “קצת חכמים” שנמנעו מלהיכנס לשוק זה, ונהגו לדעתו ב”חומרה יתירה” (רדב”ז, שאלות ותשובות, ווארשא תרמ”ב, ח”ב, סי’ תרצא). גם ר’ חיים אלפנדרי, מחשובי החכמים באסתאנבול בראשית המאה ה-18, העיד שהיו יהודים שחששו להיכנס לשוק מוכרי הכותנה, פן נכלל בתחומי הר הבית המקודש:
“יש שם דרך מסילה [מעבר] שער קבוע שמוכרין שם צמר, הנקרא בלשון ערבי בא”ףּ [בָּאבּ] אל־קאטינין […] וכאשר זיכני ה’ לעלות [לירושלים] ולֵרַאות שם את פני ה’, שמעתי מחסידים ואנשי מעשה שהיו נמנעין ללכת במסילה זאת, ושאלתי להם טעם, ואמרו שכך היתה קבלה בידם […] ושמעתי שיש מי שקיבל שאין עוברין בשער זה [לפי] שהוא תוך הר הבית, לפי ששם נגנז ארון” (ר’ חיים אלפאנדארי, דרך הקדש, מגיד מראשית, קושטנדינא ת”ע, דף ו ע”א – ז ע”א).
הכותב ציין הסבר נוסף לרתיעה הדתית של יהודים מהמקום במסורת “ששם נגנז הארון”: הארון הוא ארון הברית, שהכיל בתקופת הבית הראשון את הלוחות שקיבל משה בסיני, והוצב בקודש הקודשים שבמקדש עד שנגנז בידי יֹאשִׁיָהו מלך יהודה במאה ה-7 לפסה”נ, בניסיון להצילו מפני החורבן הממשמש ובא (דברי הימים ב לה, א-ג; בבלי, יומא נב ע”ב).
מעניין, בהקשר לכך, לעיין בעדותו של יוהאן גוסטב באוארנפיינד, נוצרי טמפלרי שנולד ב-1848 ליד שטוטגרט שבממלכת וירטמברג (כיום בגרמניה). הוא ביקר בארץ ישראל מספר פעמים, קודם שהתיישב במושבה הגרמנית בירושלים בשנת 1896. את ביקוריו הנציח באוארנפיינד בציורים מרהיבים ביופיים, בצבעי שמן וצבעי מים. וכך הוא סיפר:
“למי שמתעניין אני עוד מרשה לעצמי להוסיף: בשובם מן הכותל המערבי זורקים היהודים מבטים מלאי ערגה מבעד לשערים אלה [של הר הבית]. זאת משום שהכניסה לשם אסורה עליהם לא רק על ידי המוסלמים, אלא גם על ידי הרבנים שלהם עצמם – כדי למנוע מראש את הסכנה שרגלם תדרוך, שלא במתכוון, בקודש הקודשים” (א’ כרמל, ‘כאן בארץ ששמיה כחולים תמיד…’: פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד 1904-1848, חיפה תש”ס, עמ’ 87).
באוארנפיינד לא הסתפק בתיאור זה, וצייר בכישרונו הרב בשנת 1896 את היהודים המסתופפים בשער הר הבית, כעניים בפתח. הציור נרכש לימים בידי חוסיין מלך ירדן, והוא מוצג על קיר אחד מארמונות בית המלוכה הירדני ברבת עמון:
באוארנפיינד עצמו תיאר את יצירתו במכתב ששיגר למשפחתו בביירות:
“התחלתי עכשיו לצייר ‘יהודים בשער הר הבית בירושלים’. הרעיון, בלי להחניף לעצמי, הוא טוב מאוד. בפתח אותו שער, שאת הרישום שלו באקווארל אתם מכירים, עומדת קבוצה של יהודים המושיטים, מי פחות ומי יותר, את צוואריהם [קדימה] כדי להציץ לתוך האתר, שהיווה לפנים את מקדשם הלאומי. גן העדן הזה פרוש לפניהם, כאשר כיפות [המסגדים] נוצצות וקירות שיש עם חרס צבעוני מבהיקים לאור השמש. ואולם היום מונע מהם שומר השער, (כמעט אמרתי שומר בית המקדש), היושב ליד הפתח ואוחז בידו חרב, את הכניסה. בתוככי הרחבה [על הר הבית] מסובים, מטיילים ושרועים מוסלמים לובשי חג וכד’. ניגוד לא רע, הלא כן?” (שם, עמ’ 42).
נראה כי באוארנפיינד צייר דווקא את שער הטהרה, אבל הוא משקף בוודאי את הנעשה בשער הכותנה הסמוך. קרבתו היתרה של שוק מוכרי הכותנה אל הר הבית גרם אפוא לחששות של יהודים שהוא התקדש בקדושת הר הבית, ומשם כך אין להיכנס אליו בטומאה. ספק זה מזכיר את מעמדה של לשכת הגזית, שכאמור “חצייה בקודש וחצייה בחול”. אולי, גם דמיון זה תרם להשראת המסורת שזיהתה את השוק הממלוכי עם מקום מושבה של הסנהדרין.
