גיליון 305, סיוון תשפ”ו
ב-31 במארס 1492 חתמו בני הזוג המלכותי על צו גרוש ליהודי קסטיליה ואָרָגוֹן, כש-31 ביולי (תשעה באב רנ”ב) נקבע כתאריך יעד סופי לביצוע. המסך ירד על יהדות ספרד, מן המפוארות בגלויות ישראל. פליטים רבים מצאו מקלט בפורטוגל השכנה, אבל כעבור חמש שנים, עם שידוכו של מלך פורטוגל מנוּאל ה-2 לאיזבלה, בִּתם של מלכי ספרד, נגזר על היהודים לעזוב גם אותה. אלו שלא התנצרו, נאנסו להמיר דתם או נרצחו, יצאו במסע אל הלא נודע.
“וילכו בלא כֹּחַ שלֹש מאות אלף רגלִי העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד מכל מדינות המלך, אל אשר היה שמה הרוח ללכת ילכו […] ומצאם צרות רבֹּת ורעות, השוד והשבר והרעב והדבר, ומהם שָׂמו בים דרך ונתיבה במים עזים, וגם יד ה’ היתה בם לְהֻמם ולאבד'[ם], כי רבים בני שומֵמ'[ה], לעבדים ולשפחות נמכרו בכל גלילו'[ת] הגוים, ורבים טוּבְּעוּ […]” (ר’ יצחק אברבנאל, פירוש על נביאים ראשונים, המבורגו תמ”ז, הקדמה לספר מלכים, דף א ע”א).
גרוש ספרד פתח אפוא תקופה היסטורית חדשה, אבל כשלעצמו היה זה אירוע קשה, מן הנוראים בתולדות ישראל. היהודים האומללים, שנעקרו מביתם, מרכושם ומהוויית חייהם, מצאו עצמם מיטלטלים בנתיבי הים והיבשה, כשהדאגה העיקרית המנחה אותם הייתה ההישרדות – הגופנית והרוחנית. עם אבדן התוחלת בחיים בצל הצלב ביקשו מרביתם את הסיכוי לחיים בצל הסהר. הסולטן באיזיט ה-2 פתח לרווחה את שערי האימפריה העות’מאנית בפני מגורשי ספרד, ורבים מהם באו בהם:
“וישמע שׂול”טן ביי”זיט מלך תוגרמ'[ה] [=האימפריה העות’מאנית] את כל הרעה אשר עשה מלך ספרד ליהודי'[ם], וכי הם מבקשים למצֹא מנוח לכף רגליהם, ותחס עינו עליהם, וישלח אנשים מלפניו ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמ'[ר], לבלתי יהיה רשאי שום א'[חד] ממושלי עיְרותיו לדחוף את היהודי'[ם] ולגרשם, רק כֻּלם יקבלום בסבר פני'[ם] יפות, ואשר לא יעשה כן א'[חת] דתו למות […] ויקבלו את כל היהודי'[ם] בסבר פני'[ם] יפות, חומה היו עליהם גם לילה גם יומם כל ימי היותם עמם, לא הכלימוּם ולא פקדו מאומה. ויבֹאו בתוגרמה אלפים ורבבות מן גרושי היהודי'[ם], ותמלא הארץ אותם” (ר’ אליהו קפשאלי, סדר אליהו זוטא, ירושלים תשל”ו, עמ’ 219-218).
לקליטתם של מגורשי ספרד ברחבי האימפריה העות’מאנית עוד תהיינה השפעות מרחיקות לכת על ירושלים במאה ה-16, אבל בימי הגרוש ובשנים שאחריו הייתה ארץ ישראל עדיין תחת השלטון הממלוכי. באותה עת היה זרם העולים לארץ ישראל קלוש וזניח באופן יחסי, אולי משום שהמגורשים חיפשו בראש ובראשונה מקלט בטוח, והערים הגדולות והמבוססות במרכז הסולטנות העות’מאנית סיפקו להם, לעת עתה, את היציבות שכֹּה שיוועו לה. היישוב הדל בירושלים קלט אל תוכו מספר לא ידוע, אך כנראה לא גבוה, של פליטי ספרד ופורטוגל. כמה מהם היו תלמידי חכמים מופלגים ובעלי שם, אבל שמותיהם ופועלם נשכחו מן הזיכרון וכמעט אבדו. הפעם נתמקד באחד מהם – ר’ יהודה אלבוטיני.
בית הכנסת הרמב”ן ברובע היהודי, בית הכנסת היחידי בירושלים בראשית המאה ה-16 | צילום: אלעד זגמן.
ר’ יהודה אלבוטיני היה בנו של ר’ משה אלבוטיני, מחכמי ליסבון שבפורטוגל, ונֶצֶר למשפחה רבנית מיוחסת. סבו, ר’ יוסף חייון, התפרסם בזכות חיבוריו התורניים הרבים, ובמיוחד מילֵי דאבות – פרוש על מסכת אבות. לפי הידוע יצא הרב חייון את פורטוגל עוד לפני הגרוש והתיישב בתורכיה. איננו יודעים אם נכדו, ר’ יהודה, עזב גם הוא את ליסבון בשלב זה, אבל ידוע לנו שהוא נמצא בירושלים לפני סילוקם של הממלוכים בידי העות’מאנים (1517).
הידיעה הראשונה על הימצאותו בירושלים היא משנת רס”ט (1509), כששמו חתום לצד “בני הישיבה בירושלים” על תקנות והוראות בית דין, ונראה כי עד שנת 1520 כבר לא היה בין החיים. למעשה, זהו כמעט כל המידע הביוגרפי שיש אודותיו בידינו. סמוך לאחר מותו הוא נזכר באגרתו של ר’ ישראל מפירושא, חכם אשכנזי שעלה לירושלים באותה עת:
“[…] כי מה שכתבתי ששמו כסאי אצל הדיין אמת, היה לשם מקום חכם מופלג, והיה שמו כמהר”ר יהודה אלאטינו זלה”ה, והושיבו אותי במקומו תחלה למלך הכבוד. הרבה כבוד עשו לי, הן בלימודי, כי קריתי להם הרמב”ם בבה”כ [=בבית הכנסת] חדש שלי, כי כל אחד קורא חודש אחת וחוזר חלילה, הן בדרשות הרבה פעמים דרשתי הן בבה”כ הן בבית הקברות” (א’ יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש”ו, עמ’ 173).
לשונו של הכותב מעט קשה, וגם שמו של ר’ יהודה אלבוטיני נכתב בשיבוש, אבל מובן ממנו שנתמנה למלמד ולדרשן – ואולי אפילו לרבה של הקהילה הקטנה בירושלים – במקומו של ר’ יהודה אלבוטיני שנפטר זה מכבר.
קרוב לוודאי שהאירועים ההיסטוריים הסוערים שליוו את חייו של ר’ יהודה אלבוטיני לא פסחו עליו. הוא ראה לנגד עיניו את גדיעתה של יהדות ספרד ופורטוגל והכיר בוודאי רבים שנהרגו או שהתנצרו. חבריו המגורשים חוו מסעות מטלטלים רצופי אימה וסכנה בדרכם לארץ. אין ספק כי הדלות והעוני שאפיינו את יהודי ירושלים בשלהי התקופה הממלוכית, כמו גם אירועי הדמים וההרס של ימי הכיבוש העות’מאני, לא דילגו עליו. מה חווה בעצמו? מה ידעה משפחתו? כיצד השפיעו האירועים הדרמתיים על בריאותו או מצבו הכלכלי? איננו יודעים. כאמור, אין בידינו מקורות שיספרו את סיפור חייו.
אבל אנחנו יודעים שבתוך ים הגלים הגועשים שסביבו שקד ר’ יהודה אלבוטיני על חיבור גדול ומקיף שדרש ממנו ריכוז רב. הוא כתב פירוש מקיף למשנה תורה לרמב”ם, שלא היה עוד אחד מספרי פירושיו. הוא התכוון לא רק לציין את המקורות שעמדו לנגד עיניו של רמב”ם, ולא רק לפרש כל הלכה והלכה, אלא להפוך את רמב”ם לפוסק ההלכה היסודי של התורה שבעל פה, על ידי הסבר יסודה של כל הלכה ושל וטעמיה. הוא התכוון שמשנה תורה יהפוך לאוצר ההלכה, כזה שמשמש מורה לכל פוסק.
צילום העמוד הראשון בכתב היד של ‘יסוד משנה תורה’ לר’ יהודה אלבוטיני, המאה ה-16. בראש דבריו כתב: “אני יהודה בן לאבא… ה”ר משה אלבוטיני… ומורי זקני הרב כמוהה”ר יוסף ן’ חייון ז”ל היושב פה ירושלים עיר הקדש תוב”ב והתחלתי בביאורו בחדש אדר שנת הרע”ח ליצירה [=1518]” | כתב היד שמור ב-The British Library.
לחיבורו קרא ר’ יהודה אלבוטיני יסוד משנה תורה, אבל הוא לא הספיק להשלימו. ייתכן שאם שאיפתו הייתה מתגשמת היה רמב”ם הופך לפוסק האחרון והמכריע, אבל ר’ יהודה אלבוטיני הקדים את ר’ יוסף קארו – אף הוא ממגורשי פורטוגל – בדור אחד. ר’ יוסף קארו כתב את ספרי ההלכה הנודעים בית יוסף ושולחן ערוך, כשהוא מתבסס על רמב”ם, אבל הוא עצמו הפך בזכותם לגדול פוסקי ההלכה מאז ועד ימינו. ר’ יהודה אלבוטיני התכוון להשאיר בראשו של רמב”ם את הכתר הזה.
ר’ יהודה אלבוטיני כתב עוד כמה חיבורים על רמב”ם, אבל מעניין לציין שהספיק גם לכתוב ספר אחד בקבלה – סולם עלייה. נראה כי בדומה לחכמי ספרד בדורות שלפני הגרוש ושלאחריו, שילב ר’ יהודה אלבוטיני בחייו את תורת הנגלה עם תורת הנסתר.
[להרחבה: מ’ בניהו, “רבי יהודה בן רבי משה אלבוטיני וספרו ‘יסוד משנה תורה'”, סיני, לו (תשט”ו), עמ’ רמ-רמה].
ספריו של ר’ משה אלבוטיני נותרו בכתבי יד, ולפיכך נעלמו כמעט מעיני עולם התורה והמחקר. ר’ יהודה אלבוטיני היה עשוי להתפרסם כאחד מחשובי ‘נושאי כליו’ של רמב”ם, אבל שמו כמעט שנשכח. רק בראשית המאה ה-21 הודפסו יסוד משנה תורה (במכון לחקר כתבי הרמב”ם בחיפה, בעריכת הרב דוד אסף, תשס”ג-תשס”ו) וסולם העלייה – בתרגום לאנגלית (Y. Glazer and A. Shohom, Ladder of ascent, Providence University U.S.A, 2007 ), והחזירו קומץ מן הכבוד שלא זכה לו.
חקר בית העלמין היהודי העתיק בצפת בשנים האחרונות זימן הפתעה מעניינת: מצבת מ’ (משה?) – בנו של ר’ יהודה אלבוטיני, שנראה כי פעל בצפת במחצית הראשונה של המאה ה-16:
“מ… / אלבוטיני זלה”ה בן הרב הדיין / כמוה”ר יהודה אלבוטיני / זצוק”ל”.
- Y. Stepansky, “Fifteenth to Seventeeth Century CE Hebrew Epitaphs from the Jewish Cemetery at Zefat (Safed)”, Atiqot, 110 (2023), pp. 321
במחצית הראשונה של המאה ה-16 צמחה צפת, והפכה למרכז הרוחני הבולט ביותר בעולם היהודי, וריכוז חשוב לבני הדורות הראשונים לגרוש ספרד. אולי המצבה מספרת לנו שמשפחת אלבוטיני עזבה את ירושלים ונדדה לגליל העליון, אך כאן נקטע חוט ידיעותינו שמלכתחילה היה רופף למדי.
