מי אתה, בן דינאי?

שרידי אפר החורבן ב’רובע ההרודיאני’ ב’עיר העליונה’ של ירושלים, שנת 70 לספה”נ.

בימיו של הנציב הרומי ונטידיוס קומָנוס (52-48) התחדשו מהומות הדמים בין השומרונים ליהודים, ויוסף בן מתתיהו מספר על חבורות של “שודדים ומורדים” בראשות אלעזר בן דינאי (וביוונית: דינאיוֹס), שפרעו בשומרונים (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ב, יב, ד). מי היה אלעזר בן דינאי? יוסף מתאר אותו כ”שודד ששכן בהרים זה שנים רבות”, אלא שיוסף תיעב מלכתחילה את המורדים ברומאים, ולכן עלינו להסתייג מכינויי הגנאי שלו.

ננסה אפוא להיעזר במסורת חז”ל, שזכרה אף היא את בן דינאי:

“משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה. משבא אלעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו בֵּן הרצחן” (משנה, סוטה ט, ט).

מה אנו למדים מכאן על בן דינאי? דברי המשנה מעורפלים מאוד. לאמתו של דבר, על פי חז”ל איננו יודעים אפילו את שמו, אלא רק את שם אביו ש’הצטיין’ אף הוא במלאכת שפך הדם. מלבד כינויו “תחינה בן פרישה” (כינוי מחתרתי?), הוא ‘זכה’ בכינוי “בן הרצחן”, כלומר ‘בנו של הרוצח הידוע’.

המשנה מציינת את נקודת השפל של ביטול דין עגלה ערופה (דברים כא, א-ט), בשל ריבוי הרוצחים. נקודה זו היא, במילים אחרות, איבוד השליטה של מערכת המשפט ואכיפת החוק בשל השתלטות גורמים עברייניים על החברה. באיזו תקופה מדובר ומה הרקע לכך? דין עגלה ערופה לא עוסק ברציחות של חיילים נוכרים (רומאים) או של נוכרים (שומרונים) בכלל, אלא ברציחות של יהודים, דהיינו מכוון אל החברה היהודית פנימה. אם כך, בן דינאי לא היה רק מורד בשלטון אלא גם ראש מחתרת יהודית שהטילה את חיתתה על היהודים.

מה היו מניעיו של בן דינאי ואולי גם של אביו? מה ידוע לנו על האידיאולוגיה שלהם? אפשר שרמז לכך נמצא במסורת נוספת של חז”ל:

“ר’ חלבו אומר: ארבע שבועות יש כאן השביע לישראל: שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה. אם כן למה מלך המשיח בא? לקבץ גליותיהן של ישראל. רבי אוניא אמר: ד’ שבועות השביען, כנגד ד’ דורות, שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא [=בר כוכבא], ואחד בימי שותלח בן אפרים” (מדרש רבה, שיר השירים ב, ז).

אם כך, הרקע ל”ימי דיניי” הוא “שדחקו על הקץ”. דחיקת הקץ הוא הניסיון להביא את הגאולה בכל מחיר, גם אם לא בזמנה. כאמור, תקופה זו, של ערוב ימי הבית השני, אכן הייתה רווייה במתח משיחי רב, כידוע ממקורות היסטוריים שונים. גם בן דינאי חשב שבידיו המפתחות לגאולה, ונראה שמטרתו הייתה לשחרר את העם והארץ מעולם של הרומאים, אבל הוא דגל בכוחנות ובאלימות ונזכר לדיראון עולם כסמל לכישלון.

למען האמת, בן דינאי וחבריו לא קראו תגר רק נגד השלטון הרומי אלא גם נגד הנהגת החכמים היהודית. חכמי התקופה סלדו, כאמור, מחבורות משיחי השקר, אבל מעט מאוד ידוע לנו על פעילות שלהם נגדה. לפי המסורת הנוצרית, רבן גמליאל הזקן נשיא הסנהדרין ראה גם הוא איום בתופעה זו וניסה לבלום אותה, כשהוא מסביר שאין בפעולותיהם רק מרידה ברומאים אלא גם באלוקים (מעשי השליחים ה, 39-34). גם אוסביוס, מאבות הכנסייה בארץ ישראל במאה ה-4, כתב שההנהגה היהודית לא גילתה סבלנות רבה לנביאי הקֵץ למיניהם, והסגירה אותם לידי הרומאים שיידעו היטב לטפל בהם ובשכמותם:

“ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלוותה והתענגה על רוב טובה, בא איכר הדיוט אחד ושמו ישוע הן חנניה אל העיר למועד החג, אשר בו חוק לכל היהודים להקים סוכות לכבוד אלוהים, והחל פתאום לקרוא בקול רם בחצר בית ה’: קול ממזרח! קול ממערב! קול מארבע רוחות! קול על ירושלים וההיכל! קול על חתן וכלה! קול על כל העם! ואת הדברים האלה הוסיף לקרוא ביום ובלילה, בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה, ותפשׂו את האיש, והרבו להכותו ולייסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למכיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלוהים נמצאה באיש הזה, והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא ציווה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשפו עצמותיו. אולם האיש לא ביקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כוחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: הוי, הוי, ירושלים!” (אוסביוס, תולדות הכנסייה, ירושלים 2001, ג, 9, עמ’ 76).

הוי, הוי, ירושלים…

תשעה באב תשפ”ב