גיליון 312, עשרה באב תשפ”ו
כידוע, נקבע צום תשעה באב על חורבן הבית הראשון והשני:
“בְּתִשְׁעָה בְּאָב… וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה” (משנה, תענית ד, ו).
מדוע תשעה באב?
זכריה, מנביאי ראשית ימי הבית השני, מזכיר בשלוש הזדמנויות שונות את ‘צום החמישי’ (ז, ג; ז, ה; ח, יט), כלומר הצום של החודש החמישי – הוא חודש אב, במניין החודשים המקראי. אבל מתי בחודש אב? סתם ולא פירש.
ספר מלכים ב’ נחתם בתיאור הנורא של חורבן הבית הראשון:
“וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה’ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים” (מלכים ב כה, ח-י).
תאריך החורבן צוין בהדגשה – בשבעה בחודש החמישי, היינו ז’ באב. גם ירמיהו – הנביא שחווה על בשרו את החורבן – חתם את נבואותיו בתיאור דומה למדי, אבל בתאריך שונה – י’ באב:
“וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה’ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת כָּל חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת רַב טַבָּחִים” (ירמיהו נב, יב-יד).
אם כן, החורבן ארע בשבעה באב או בעשרה באב. ותשעה באב? ובכן, יום זה לא הוזכר כלל בדברי הנביאים.
המקורות המקראיים מתייחסים כמובן לחורבן הבית הראשון, אבל גם חורבן הבית השני, שכאמור מצוין במסורת בתשעה באב, ארע למעשה בעשרה באב. כך העיד יוסף בן מתתיהו, שראה בעיניו את שריפת העיר בידי הרומאים:
“טיטוס שב אל האנטוניה וגמר אומר לתקוף למחרת עם שחר בראש כל צבאו, ולהטיל מצור על בית המקדש. אלא שזה כבר גזר אלוהים [שהמקדש] יעלה באש, ובמחזוריות העִתִים הגיע מועד הגזרה [באותו יום], עשרה בחודש לוֹאוֹס [=אב] – אותו יום שבו שרף מלך בבל את [בית המקדש] הראשון” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ירושלים תש”ע, [מהדורת ל’ אולמן], ו, ד, ה, עמ’ 538).
שרידי חומת העיר מימי הבית השני, מתחת לרחוב הקרדו שבלב העיר העתיקה | צילום: נילי דל.
בסיכום המקורות נשארנו מבולבלים ונבוכים. האמנם חרבו בתי המקדש בעשרה באב ולא בתשעה באב? וכיצד מיישבים את הסתירה עם שבעה באב? חז”ל נדרשו לעניין:
“חָרַב הַבַּיִת… וְתַנְיָא: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּשִׁבְעָה [באב] שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר בֶּעָשׂוֹר, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בֶּעָשׂוֹר שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר בְּשִׁבְעָה – הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה נִכְנְסוּ נׇכְרִים לַהֵיכָל וְאָכְלוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ; שְׁבִיעִי שְׁמִינִי וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר, וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב’ [ירמיהו ו, ד]. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף. וְרַבָּנַן – אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעָנוּתָא עֲדִיפָא. וּבַ[חורבן הבית בפעם ה]שְּׁנִיָּה מְנָלַן [=מניין]? דְּתַנְיָא: מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב” (בבלי, תענית כט ע”א).
הסבר זה מיישב את הסתירה, בהתמשכות האירוע של חורבן הבית על פני כמה ימים. לפיו, רובו של בית המקדש אמנם נשרף בעשרה באב, אבל הוא הוצת בתשעה באב. אמנם זהו שיאו של האירוע, אבל ראשיתו כבר בשבעה באב, כאשר הבבלים השתלטו על המקדש וחדרו לתוכו. דעת חכמים (“רבנן”) היא זו שהתקבלה לבסוף להלכה, משום ש”אתחלתא דפורענותא עדיפא” – תחילת הפורענות, היינו הצתת האש בהיכל, היא הקובעת. אבל ר’ יוחנן חלק על דעתם. לשיטתו, היה ראוי לקבוע את הצום בעשרה באב, “מפני שרובו של היכל בו נשרף”. ר’ יוחנן לא היה לבד, היו עוד כמה אמוראים שלא שברו את הצום במוצאי תשעה באב:
“רבי יהושע בן לוי ציים [=צם] תשיעי ועשירי; רבי אבון ציים תשיעי ועשירי; רבי לוי ציים תשיעי ולֵילי עשירי” (ירושלמי, תענית פ”ד ה”ו).
שברי אבנים מעוטרות, עדות לפאר הר הבית בימי הבית השני. נמצאו בחפירות הכותל הדרומי ומוצגות בגן הארכאולוגי | צילום: נילי דל.
אבל, כאמור, ההלכה נפסקה ולא הותירה עוד מקום להתלבטויות. תשעה באב הוא זה שנבחר לציון החורבן ומעמדו נקבע לדיראון עולם. ההלכה ‘מרככת’ מעט את האבלות מחצות היום בתשעה באב, ומתירה לעשות מלאכה, לשבת על כסא ועוד (שולחן ערוך, אורח חיים, סי’ תקנד, כב; תקנט, ג). ועם כל זאת, אבל עדיין נשאר מקום להבעת האבל גם ביום שלמחרת. ר’ יוסף קארו קבע:
“בט’ באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך כשר [=ראוי] שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי” (שם סי’ תקנח, א).
זהו אפוא מנהג הספרדים – למשוך את דיני האבלות אל יום עשרה באב. רמ”א (ר’ משה איסרלש) העיר שם שמנהג האשכנזים להקל מעט, ולא להאריך את האבלות מעבר לשעות הצהריים של אותו היום. חיד”א (ר’ חיים יוסף דוד אזולאי) הביא הלכה מעניינת בשם ר’ מאיר מזרחי – שאותו אולי הוא הכיר בצעירותו בירושלים. השניים היו מרבני העיר במאה ה-18:
“למי שהיה בדרך ביום ט’ באב, וטעה שלא ידע שהוא ט’ באב ואכל ושתה, ובא לעיר ביום ט’ באב, אם בא קודם חצות [היום], יתענה עד הלילה. וטוב שיתענה בעשירי, וינהוג איסור ברחיצה ותשמיש. ואם בא בערב, יתענה יום עשירי וינהוג ה’ עינויים. אך בתלמוד תורה וכיוצא חייב. [בשם] הרב מהר”ם מזרחי, בספר פרי הארץ ח”ב סי’ ט” (חיד”א, ברכי יוסף, או”ח סי’ תקנח, ג).
לפי פסיקה זו, מקבל עשרה באב מעמד מיוחד, ומהווה מעין מועד השלמה למי ששגג ולא צם בתשעה באב. מעמד זה נגזר מכך שחורבן הבית לא הסתיים בתשעה באב, ואפילו לא הגיע לשיאו אלא למחרת.
לסיכום, יום תשעה באב נקבע לזיכרון חורבן המקדש, אבל המסורת דאגה שלא להשכיח את יום עשרה באב והחילה גם עליו דיני אבלות. “מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב”.
