גיליון 311, אב תשפ”ו
בשנת 701 לפסה”נ קדרו השמים בארץ יהודה. סנחריב, מנהיג האימפריה האשורית, התקדם במהירות מצפון, בראש צבא אדיר וחמוש במיטב הנשק המודרני והקטלני. הכול ידעו מה עלה בגורלן של הממלכות הקטנות השכנות שסירבו להעלות לו מס ולהכיר בריבונותו. הכול זכרו את נפילתה של שומרון, בירת ממלכת ישראל – ה’אחות’ הצפונית, ואת עשרת השבטים שהוגלו ונעלמו מעבר להרי החושך, בסך הכול כ-20 שנה לפני כן, בסביבות שנת 720 לפסה”נ.
בארמונו שבירושלים יושב המלך חזקיהו, ומתעקש בסירובו להיכנע. הוא מבין את האתגר הצפוי, ומתכונן היטב – הכנות מורליות, תפילות והתחזקות רוחנית, הכנות לוגיסטיות – מזון לשעת חרום, הטיית מי הגיחון אל בריכה פנימית, והכנות צבאיות.
וסנחריב נענה לאתגר. במסע בזק אכזרי ודורסני הוא שוטף את ארץ יהודה ומחריב את עריה בזו אחר זו.
“עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת, וַיִּתְפְּשֵׂם” (מלכים ב יח, יג).
את מפקדתו מיקם סנחריב בלכיש שבדרום השפלה, העיר השנייה בגודלה – ואולי גם בחשיבותה – ביהודה, אחרי ירושלים כמובן.
“וְהוּא עַל לָכִישׁ וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ עִמּוֹ, עַל יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַל כָּל יְהוּדָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם” (דברי הימים ב לב, ט).
התיאור המקראי של מסע סנחריב רב ומפורט, ולא נתעכב עליו במסגרת מצומצמת זו. גם הממצא הארכאולוגי בכל תִּלֵי יהודה (לכיש, חברון, בית שמש, רמת רחל ועוד ועוד) עשיר וחד משמעי, וגם בו לא נעסוק כאן הפעם.
באמצע המאה ה-19 חפרו ארכאולוגים אירופיים בחורסבד ובנינווה (כיום ליד מוסול, עיראק), וחשפו את ארמונות מלכי אשור. תבליטים המציגים את המצור והניצחון האשורי בלכיש הופשטו מן הקירות והובלו ללונדון, אל הבריטיש מוזאום, שם הם מוצגים עד היום (העתקיהם – במוזאון ישראל בירושלים).
קטע מתבליטי הקיר המקוריים | British Museum, London
בין שלל התיאורים האומנותיים המרתקים חוזרות על עצמן ‘תמונות’ של פסים אלכסוניים (1), ועליהם קַשָׁתים אשוריים, כשפניהם כלפי מעלה ולפניהם מעין מכונה (2) עם ‘אף’ ארוך ומחודד (3) ומתחתיה גלגלים. במבט מדוקדק יותר נראה שזוהי חנית ארוכה המנגחת בביצורי העיר (4). מולם, בראש מגדלי הביצורים, עומדים מגני העיר באומץ משיבים בירי חצים ומשליכים למטה לפידים בוערים (5).
‘הפסים האלכסוניים’ הללו אינם אלא סוללות מצור – תשתיות אדירות של חול ואבן, שנועדו לגשר על פער הגובה בין צבא האויב הערוך למרגלות העיר, לבין ביצורי העיר שנהנים מיתרון גובה ניכר. עם השלמת הסוללה נסללה על גבה דרך שתאפשר לדחוף מעליה את אֵיל הנִיגוּחַ ולקרב אותו אל החומות. איל הניגוח, או איל המצור, נקרא כך כנראה על שם החנית האימתנית שבחזיתו, המזכירה את האַיִל המנגחַ בקרניו. האיל נדחף על ידי החיילים, והם גם אלה שניהלו את תנועות הניגוח שלו שוב ושוב, עד ניפוץ אבני הביצור וקריסתו.
המחקר הארכאולוגי זיהה את הסוללה האשורית בלכיש כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, בפינתו הדרום-מערבית של התל. זוהי סוללת המצור הקדומה בעולם והיחידה המוכרת במזרח הקדום, ששרדה היטב עד ימינו.
שרידי הסוללה האשורית בתל לכיש | צילום: Wilson44691, ויקימדיה.
כשמתבוננים ברָמְפָּה האדירה קשה שלא לחשוב על המחשבה והמאמץ הרבים שהושקעו בבנייתה, בעידן שעבודות הבנייה לא היו מֵכַניות והפועלים לא היו אלא עבדים או שבויים אומללים – סביר להניח יהודים. נורא לחשוב כמה מהם קיפחו את חייהם, בין אם תחת יד נוגסיהם בין אם מחיצי המגנים.
מחקר ארכאולוגי חדשני מסביר היטב את המפרט הטכני של הסוללה ומגדיר את המשאבים שהושקעו בהכנתה. במחקר השתתפו ארכאולוגים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות פרופ’ יוסי גרפינקל ו
ד”ר מדלן מומצוגלו, וחוקרים מאוניברסיטת אוקלד במישיגן. הם סנכרנו את הממצאים בשטח ואת המקורות ההיסטוריים עם מיפוי דיגיטלי, והגיעו למסקנות מרתקות.
המחקר פורסם בכתב העת הארכאולוגי של אוניברסיטת אוקספורד:
Y. Garfinkel and others, “Constructing the Assyrian Siege Ramp at Lachish: Texts, Iconography, Archeology and Photogrammetry”, Oxford Journal of Archeology, 40 (4) (2021), pp. 417-439.
החוקרים חישבו ומצאו שהסוללה נבנתה מכ-3 מיליון אבנים שנחצבו מאתר סמוך, ושמשקלן הכולל הגיע לכ-20 אלף טונות. משקל ממוצע לאבן אחת היה כ-6.5 קילו. האבנים הועברו מהמחצבה אל היעד מיד ליד, וכ-160 אלף אבנים הוזזו בצורה זאת מדי יום. לצבא האשורי נדרשו אפוא כשלושה שבועות של עבודה במאמץ מרוכז של 24 שעות ביממה. בעקבות כך הציעו החוקרים פירוש מעניין לפסוק בספר ישעיה, הנביא שחי באותם ימים וצפה במו עיניו במאורעות:
“וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא. אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה. שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף, וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל” (ישעיה ה, כו-כט).
היכן פעל הצבא האשורי ללא הפסקה וללא שֵׁינה, אם לא בזמן הקמת סוללת מצור והתקפת עיר?
על גבי המשטח העליון של הרמפה של הסוללה בלכיש חשפו החוקרים שלוש שורות של לוחות עץ מוארכים, זה לצד זה, שנראה כי שימשו ריצוף נוח לדחיפת מכונות המצור הכבדות. בסמוך להן נמצאה שרשרת ברזל, יחידה מסוגה במחקר הארכאולוגי. החוקרים משערים שמקורה באייל הניגוח אשורי, והיא אינה אלא שריד לשלשלאות שקשרו אותו בשעה שהיטלטל הלוך ושוב בעת ניגוח החומה.
השמועות על נפילתה של לכיש הבצורה הגיעו עד מהרה לירושלים הבירה, והטילו אֵימה ופחד על תושביה שהבינו שהם הבאים בתור.
“אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה. לוּלֵי ה’ צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט, כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ” (שם א, ז-ט).
המלך חזקיהו הבין את מלוא חומרת המצב, לנוכח מראות הגדודים האשוריים המתפרסים על הגבעות סביב העיר, ולנוכח האופוזיציה הפנימית הזורעת ייאוש ומאיימת להיכנע לסנחריב. הוא שלח שליחים אל ישעיהו, שעד לא מכבר סירב להאזין לתוכחותיו, והפציר בו להשמיע את נבואותיו. תשובתו של ישעיהו הדהימה בוודאי גם את האופטימיסטים הקיצוניים ביותר:
“ וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעַיָהוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם: כֹּה אָמַר ה’, אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי… לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם ה’. וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי” (מלכים ב יט, ה-ו; לב-לד).
לא היה כל שחר ריאלי למחשבה שהצבא האשורי האדיר והאימתני ייעלם סתם כך לפתע פתאום, ויש להניח שנבואה זו נשמעה באותם רגעים הזויה לחלוטין. אבל ישעיה היה עקבי ונחרץ, והוא הבטיח שמראות הסוללה ההולכת ונערמת אל מול חומות העיר, ומגניה חסרי האונים לנוכח אילי המצור הנוראים, לא ייראו בירושלים. נאום ה’.
מסע סנחריב, המוכר לנו מן המקרא, תועד גם בכרוניקות שנכתבו בידי הסופרים האשורים על גבי מנסרות חמר. אחת מהן מוצגת במוזאון ישראל בירושלים. הטקסט האשורי מצטט את דברי הרהב של המלך האשורי, על הכנעתה של יהודה:
“[חזקיהו] עצמו, כציפור בכלוב סגרתיו בירושלים, עיר מלכותו. בניתי סוללה כנגדו, כל אשר יצא משערי העיר החזרתי לצערו. את עריו אשר בזזתי קרעתי מאדמתו…“
מנסרת סנחריב, שנתגלתה בשנת 1830 בנינוה שבעיראק. מוצגת בבריטיש מוזאום בלונדון (צילום: David Castor, ויקיפדיה).
הכרוניקאי האשורי ‘חולק’ אפוא על הנביא, ומוסר שסוללת מצור אכן נבנתה אל מול חומות ירושלים. מה הארכאולוגים חושבים על זה? ובכן, אין להם מה לומר, שכן לא נמצא זכר לסוללה שכזו. מאידך גיסא, המקור האשורי ‘מסכים’ עם התיאור המקראי בנקודה החשובה יותר: הוא לא מספר על נפילתה של ירושלים. גם תבליטי הקיר מנינווה לא מתארים את הקרב ההירואי על ירושלים אלא על לכיש. על פי המקרא ירושלים אכן לא הובאה במצור ולא התמודדה עם הצבא האשורי. היא ניצלה בנס מדהים ואפוף מסתורין, ומיד אחר כך נסוגו האשורים מן הארץ:
“וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה’, וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה” (מלכים ב יט, לה-לו).
אם כן, נבואתו של ישעיה התגשמה במלואה, והחרב מעל צווארה של ירושלים הוסרה. לעת עתה. ממלכת יהודה נכנסה לתהליך ארוך של שיקום ופיתוח. 115 שנים נוספות יעברו עד שתבוא העיר שוב במצור, והפעם בידי הבבלים (בשנת 586 לפסה”נ). בפעם הזאת לא יימצא עוד הנס שיציל אותה…
