גיליון 322, תשרי תשפ”ז
‘בצלאל’ היה חלוץ בתי הספר היהודיים ללימודי אמנות בארץ ישראל. הוא נוסד בירושלים ב-1906, ברקע ההתעוררות הציונית, על כך כתבנו כאן:
ובהמשך כאן:
כמה מאומני בצלאל זכו לחשיפה ולתהילת עולם, אבל היו כאלה שנדחקו מן התודעה ונשכחו. כזה היה מאיר גור אריה, שלא רק שמו נשכח אלא גם הקונספט האומנתי שייחד את יצירותיו. גור אריה עבד בטכניקת הצלליות. באמצעות מילוי וכיסוי של קווי מִתְאר הוא תיאר דמויות ללא צורך באפיון פרטני ועצמאי. הדמויות מייצגות טיפוסים של יהודים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהן תימנים קשישים, חסידים בערב שבת, בעלי מלאכות שונות, ובעיקר חלוצים בעבודתם ובשעות הפנאי שלהם. יצירותיו, שהיו יחידות במינן בעולם האומנות העברית, שמורות כיום בארגזים במרתפי מוזאון פתח תקווה לאמנות.
מאיר גור אריה (גורדוצקי) נולד בבוברויסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) בשנת 1891. כבר בגיל צעיר התוודע לנטיותיו האומנותיות, וכשעלה ארצה בגיל 18 כבר היה בוגר מסלול לימודים והתנסות, וקליטתו ב’בצלאל’ הייתה המשך טבעי עבורו. בהמשך אף הצטרף לסגל ההוראה בבית הספר, וביחד עם חברו זאב רבן ייסד את ‘בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית’ – מכון לעיצוב גרפי תעשייתי. בירושלים הוא נישא, התגורר בשכונת תלפיות והתפרנס ממלאכות הפיסול ועיצוב תבליטים וריהוט.
מאיר גור אריה, החלוצים: גזרי צלליות בלוית שירי חלוצים, ירושלים תרפ”ה, עמ’ 4.
ידידי הסופר חיים באר מסר לי מכתב מעניין, מאת עוזי נרקיס, שנכתב כנראה בשנת 1989. עוזי נרקיס זכור לטוב כאלוף פיקוד המרכז בימי מלחמת ששת הימים (1967), אבל לא בו העניין אלא בספרו של איש ה”חלוציות בצלאלית” מאיר גור אריה:
עוזי נרקיס מזכיר את אביו, יצחק נרקיס, ממנהלי בית הספר בצלאל והוצאת הספרים שלו ‘בני בצלאל’. הוא מזכיר גם את דודו מרדכי נרקיס, אף הוא ממנהלי בצלאל וחוקר אמנות יהודית חשוב (יצחק ומרדכי לא היו אחים, למרות שם משפחתם הזהה, אך נשותיהם היו אחיות). מרדכי נרקיס תיאר את יצירותיו של מאיר גור אריה כך:
“והוא הנהו עכשיו אחד היחידים בארץ, השולט כמעט בכל מקצועות הטכניקה האמנותית. גור אריה הוא חניך ‘בצלאל’ טפוסי. ‘בצלאל’ רצה תמיד להשרות בין תלמידיו את ידיעת האמניות. אמנות ומלאכת אמנות. רצון ‘בצלאל’ היה תמיד: ידיעת הכל, ולא ידיעה אקדימית יבשה גרידא, אלא ידיעה ערה וחיה […] גור אריה ידע להשלים בין שתי האמניות: מלאכת האמנות והאמנות. הוא ‘ידי הזהב’ היהודיות, הבטוי השגור כל כך בפי אמותינו. אגב, גזירה בניָר יצר נפשות כה חיות ופועלות פעולה אמנותית דקה ועדינה ועם זה כה חזקה” (גור אריה, שם, הקדמה).
כאמור, גור אריה הקדיש רבות מיצירותיו ל’חלוצים’ בני זמנו, בעיקר של חוצבי האבן. על החוצבים והמחצבות באותה תקופה כתבנו כאן:
עוזי נרקיס מתייחס לספר החלוצים, המכיל שירים עם ציורים בסגנונו המיוחד של גור אריה. בין השאר, הוא הזכיר את ‘שיר החלוצים’, בעמ’ 10:
בהשתאות רבה מספר עוזי נרקיס, שבמקרה התגלגל לידיו עיתון יהודי בארגנטינה, ובעמודו הראשון מתנוסס ציור הצלליות שהתלווה אל ‘שיר החלוצים’:
מעניין לציין, שהעיתון שאל את הציור בהתייחסות לרעיון הקמת ‘בית לאומי’ או אוטונומיה יהודית בארגנטינה – אחת החלופות המרכזיות שנשקלו בסוף המאה ה-19 כפתרון למצוקת יהודי מזרח אירופה, אבל כמובן שגור אריה התכוון ל’חלוציות’ אחרת לגמרי.
מאיר גור אריה נפטר בירושלים בשנת1951, שלוש שנים לאחר ששכל את בנו החייל, חיים, בפיצוץ בית המוסדות הלאומיים בירושלים (11.3.1948). הוא נטמן בבית הקברות בסנהדריה.
