גיליון 170, יום ירושלים, אייר תשפ”ג
ב־14 במאי – ה’ באייר תש”ח – השלימו הבריטים את פינוי כוחותיהם, ובו ביום הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. ההתרגשות והשמחה על הגשמת חזון התקומה הלאומי פינו עד מהרה את מקומן להתמודדות בשדות הקרב. מיד למחרת פלשו צבאות חמש מדינות ערב למדינה הצעירה, ולחזית ירושלים נוספו שני צבאות סדירים – צבא מצרים שהופיע מדרום, והלגיון הירדני שהופיע ממזרח. המערכה שינתה את פניה בִּן לילה: המלחמה בין כוחות ערביים מקומיים ובלתי סדירים (‘כנופיות’) לבין כוחות יהודיים סדירים למחצה (ה’הגנה’ והמחתרות) על תפיסת הארץ מידי השליטים הבריטים הפכה למלחמה בין כוחות ערביים סדירים לבין צבא יהודי סדיר, הנלחם על עצמאותה של מדינת ישראל.
כעבור יומיים התפרצה בכל עוזה ההתנגדות הערבית בעיר העתיקה, ותושבי הרובע ומגִניו חשו זאת היטב על בשׂרם. בבוקר 16 במאי 1948 החלה מתקפה מאורגנת ונחושה של מאות מערביי ירושלים, בסיוע שכירי חרב ממדינות ערב, על כל עמדות הרובע. בלילה שבין 18 ל־19 במאי פרצו חיילי הפלמ”ח לרובע היהודי דרך שער ציון. באותו לילה פרצו כ־300 מחיילי הגדוד השישי של הלגיון הירדני לעיר העתיקה דרך שער האריות, מגובים בכ־300 מחבריהם הממוקמים בהר הזיתים, ופתחו בהפגזה כבדה על הרובע היהודי. בתוך זמן קצר הם תפסו את מבואות שער ציון ושער יפו. בעשרת הימים הבאים התנהלה מלחמה עיקשת מבית לבית, מחדר לחדר ומקיר לקיר, והלגיון התקדם באטיות כשהוא דוחק את תושבי הרובע ומגִניו אל שטח מצומצם של כ־20 דונם בדרום הרובע היהודי – אזור בתי הכנסת הספרדיים ובתי מחסה, ולבסוף כפה עליהם כניעה.
הגַלְעֵד המאולתר לאחר מלחמת ששת הימים, 1967, כיום ברחוב גַּלְעֵד ברובע היהודי. הכיתוב על הקיר נעשה בידי ישראל שטיגליץ, כיום הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ותושב הרובע היהודי (קרדיט התמונה: א’ בן גור, יומן ירושלים, תש”ח: ברובע הנצור ובשבי הלגיון, ירושלים 1993, עמ’ 52).
עד תום הקרבות נטמנו בקבר האחים המאולתר שנכרה בתוככי הרובע היהודי 48 חללים – חיילים, אזרחים לוחמים ושאינם לוחמים. לאחר מותם הכירה ממשלת ישראל בכולם כחללי צה”ל, וכך נמצאו במעמד זה נסים גיני, שנהרג יום קודם כניעת הרובע והוא בן 10 שנים בלבד, והרב הישיש חיים מנדל קוסטרומצקי, שהיה בן 87 בנופלו.
הרב חיים מנדל קוסטרומצקי (קרדיט: לודמיר, 30 [תשפ”א]).
הרב חיים מנדל קוסטרומצקי היה מזקני חסידי קרלין ומנכבדיה. הוא נולד בשנת 1861 באנטיפולי, הסמוכה לווילנה שברוסיה (כיום בירת ליטא), ובצעירותו היה מתלמידי הרב חיים סולובייצ’יק בבריסק. בין חסידי קרלין הוא התבלט כעילוי מוכשר, ונקרא לכהן בראשות ישיבות באזור ליטא וואהלין. כשהיה בן 60, מונה בידי האדמו”ר מקרלין רבי אברהם אלימלך פרלוב לעמוד בראש ישיבת קרלין בסארני שברוסיה (כיום באוקראינה). בין מוקיריו הרבים היה הרב ישראל מאיר הכהן (‘החפץ חיים’), שבכנס מרכזי של ראשי ישיבות שהיה בווילנה, הצביע לעברו וקרא: “איהם דארף מען מכבד זיין, דער וואס באהאלט זיך אין וינקל” (ביידיש: אותו צריך לכבד, זה שמתחבא בצד) (מתוך: “עת זכרון לראש הישיבה הנערץ”, לודמיר, 30 [תשפ”א]).
על הנהגותיו כראש ישיבה בלוּדְמיר שברוסיה (כיום באוקראינה), סיפר בשנת 1908 אחד מתלמידיו:
“ראש הישיבה ר’ חיים מנדל קוסטרומצקי היה מתגורר עם משפחתו בבניין הישיבה. הוא היה למדן מופלג, חריף ובקי בתורה ובדעת, חסיד נלהב לשושלת ר’ אהרן מקרלין ז”ל. עיניו התכולות הפיקו אהבה ושלוה נפשית, ויחד עם זה הטיל על התלמידים אימה ופחד. את פניו עטר זקן צהבהב-כהה ששׂיבה זרקה בו. לבוש היה מעיל ארוך אפור-כהה, ונעול היה מגפיים מבריקים בחורף ובקיץ כאחד. התלמידים שלמדו אצלו רכשו להם דרך לימוד מסויימת בים התלמוד וידיעה מספקת, והיה ביכלתם אחרי כן להמשיך לבדם ללמוד, בלי עזרה של מישהו. להתקבל לישיבה לא היה מן הדברים הקלים והקטנים. קודם כל הצטרכו לעבור בחינה בגמרא אצל ראש הישיבה, שרוצה היה לעמוד על מידת ידיעותיו של הנבחן ותפיסתו” (ד”ח עהרנרייך, “הישיבות הקדושות מיסודם של רבותינו הקוה”ט מסטאלין קארלין זיע”א [א]”, קובץ בית אהרן וישראל, לז, ד [רכ] [תשפ”ב], עמ’ קנא, הערה 17).
לאחר פטירתה של אשתו, כשהיה כבר בשנתו ה-72, החליט הרב קוסטרומצקי שהגיעה העת להגשים את חלומו הישן ולעלות לארץ ישראל. לאחר שקיבל את ברכת האדמו”ר, נפרד מקרוביו ומתלמידיו, נטל את מטלטליו המעטים, ובחודש מאי 1936 ניצב בשערי ירושלים. את ימיו ולילותיו הקדיש מעתה ואילך ללימוד תורה בבית המדרש בית אהרן שבדרום הרובע היהודי, מרכזה של חסידות קרלין בירושלים.
חצר חסידות קרלין, בדרום הרובע היהודי (מוקפת בעיגול צהוב), בצילום ממגדל כנסיית דורמיציון בהר ציון, 1910. בימינו אין למבנה זכר, ובמקומו בנוי מגרש החנייה.
מקור המפה: Jerusalem die Heilige Stadt und Umgebung, Monchengladbach 1910 – אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית (ותודה לתמר הירדני).
עוד על חצר חסידות קרלין ברובע היהודי קראו כאן:
חצר חסידות קרלין ברובע היהודי
על אף ריחוקו של הרב קוסטרומצקי מחצר רבו, האדמו”ר רבי אברהם אלימלך מסטולין, לא פסק הקשר ביניהם, ואליו שיגר האדמו”ר את המכתב האחרון והנואש ששלח מגיא ההריגה בשואה, זמן קצר לפני שנרצח שם בשנת 1943:
“ב”ה, ערב פסח. לידידי יושבי בארץ החיים. בודאי חשבתי שיעשו עמנו כמו שעשה ה’ לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה, אך כנראה שגזה”ד [=שגזר הדין] גברה ואין מנוס, ה’ ירחם עלינו בתוך כלל ישראל” (ב’ בראון, כספינה מיטלטלת: חסידות קרלין בין עליות למשברים, ירושלים תשע”ח, עמ’ 268).
כשפרצה מלחמת השחרור סירב הרב חיים מנדל קוסטרומצקי להתפנות מן העיר העתיקה. ב-23 במאי 1948, חמישה ימים לפני נפילת הרובע, החריד את ביתו פיצוץ עז של פגז ירדני. הרב נהדף בעוצמה, רגלו נקטעה מפגיעת רסיס והוא איבד דם רב. בהיעדר ציוד רפואי לא הצליחו צוותי הרפואה הדלים להציל את חייו, ולמחרת החזיר נשמתו לבוראו. כאמור, בן 87 היה במותו, והוא נטמן בקבר האחים הזמני עם שאר חללי ברובע היהודי.
ב־1957 נחנכה אנדרטה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל לזכר החללים שנפלו על הגנת הרובע היהודי. בקיץ 1967, חודשים אחדים לאחר שחרור הרובע, נחשף קבר האחים בידי אנשי הרבנות הצבאית ובסיועם של לוחמי הרובע בתש”ח. ביום כ”ז בתמוז תשכ”ז (4 באוגוסט 1967) הועברו עצמותיהם, ובהן גם עצמותיו של הרב חיים מנדל קוסטרומצקי, למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הזיתים, באתר הצופה אל העיר העתיקה.
תודתי לחברי לוי יצחק חריטן על עזרתו בהכנת המאמר.
