גיליון 307, תמוז תשפ”ו
ממקום גלותו בבבל חזה הנביא יחזקאל:
“לָכֵן אֱמֹר, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’, כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם” (יחזקאל יא, טז).
מהו אותו “מקדש מעט”? נאמר בגמרא:
“וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט – אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ור’ אלעזר אמר: זה בית רבינו שבבבל” (בבלי, מגילה כט ע”א).
הרושם שנוצר מדְרָשתו של ר’ יצחק הוא שבית הכנסת נוסד כתחליף לבית המקדש. זהו רושם הגיוני, שכן בית המקדש עמד במוקד עבודת ה’, ובהיעדרו יש צורך למלא את חסרונו. רושם זה מתחזק גם ברקע דרשת חז”ל על הפסוק “וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ” (הושע יד, ג):
“אמרו ישראל: כשבית המקדש קיים היינו מקטירים חלבים ואמורין [של הקורבנות] ומתכפרין, ועכשיו הרי חלבנו ודמינו ונפשותינו. יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ” (מדרש רבה, במדבר יח, כא).
ובכן, אם בית הכנסת הוא תחליף לבית המקדש הרי שהתפילה (“שְׂפָתֵינוּ(” היא תחליף לעבודת הקורבנות (“פָּרִים”). ואכן, סדרי התפילה נתקנו על ידי חכמי יבנה בדור שלאחר החורבן (בבלי, ברכות כח ע”ב), ובחפירות הארכאולוגיות בגליל, בגולן, בהר חברון ועוד נחשפו בתי כנסת גדולים ומרשימים מן המאה ה-3 ואילך. בבתי הכנסת הללו נמצאו מוטיבים אמנותיים לרוב המזכירים פריטים ממבנה המקדש ומכלי עבודתו, ומכך מתחזק הרושם שהבאים לבית הכנסת מילאו בו את חסרון המקדש.
אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר. המקורות מוכיחים באופן חד משמעי שהתפילות קדמו לחורבן וגם מוסד זה ששמו ‘בית הכנסת’ נמצא והתקיים עוד בזמן שבית המקדש עמד על תלו (בתי כנסת מתקופת הבית השני נמצאו בחפירות גמלא, הרודיון, מגדלא, מודיעין ועוד). במילים אחרות, גם אם לאחר החורבן מצאו היהודים נחמה בתפילות בבית הכנסת, אין זו הוכחה לכך שהוא לא התקיים עוד קודם לכן.
מתי נוסד בית הכנסת? המחקר התלבט ארוכות בשאלה זו, ולא נוכל במסגרת מצומצמת זו להקיף את הדיון. נזכיר רק שגם אנחנו דנו במסורת על ייסודו של בית הכנסת הקדום ביותר במסורת יהודית – בית הכנסת שף ויתיב שבבבל:
בשנים 1914-1913 נערכו חפירות בדרום השלוחה של עיר דוד. את החפירות ניהל הצרפתי ריימון וייל (Raymond Weill), שהיה הארכאולוג היהודי הראשון שחפר בירושלים. כתובת האבן שגילה הייתה אחת התגליות הארכאולוגיות הדרמתיות בתולדות ירושלים, שמשום מה נשכחה מעט מן התודעה.
כתובת תאודוטוס, מוצגת במוזאון רוקפלר בירושלים | צילום: תמר הירדני.
מתוך: ל’ רוט גרסון, הכתובות היווניות מבתי הכנסת בארץ ישראל, ירושלים תשמ”ז, עמ’ 76.
שמו של תאודוטוס בן וטנוס מעניין: הוא לא מצלצל יהודי, כמו מוישה בן מוטל. משמעות השם ביוונית – מתנת האל (כמו יונתן, מתניה, נתנאל או נתניהו). תאודוטוס היה כהן, ומן הסתם הכיר מקרוב את המקדש ולשכותיו. הוא היה דור שלישי לתפקיד “ארכיסינגוגוס” – ראש בית הכנסת. אם היה חי בימינו אולי היו מכנים אותו ‘הגבאי המיתולוגי’. את בית הכנסת ייסדו אבותיו והזקנים, וגם… סימונידס – אחד ש’נדחף’ לכתובת כמו זה שמצטרף לתמונת המחזור כשהוא שׂרוע לרגלי העומדים בשורה, בדיוק שנייה לפני שהצלם לחץ על כפתור המצלמה. אני וסימונידס ומואיז הקטן.
כתובת ההנצחה של תאודוטוס מתוארכת למחצית הראשונה של המאה ה-1 לספה”נ, והיא מלמדת אותנו שבית הכנסת פעל בצלו של בית המקדש השני. מאלפת לא פחות מן העובדה הזו היא רשימת שימושיו של אותו ‘סינגוגוס’: לימוד תורה, הקריאה בתורה, אכסנייה לאורחים ומתקני מים (מקוואות?), ו…זהו. ותפילה? הייתכן שבבית הכנסת של תאודוטוס לא התפללו?
ובכן, ממש כך. ייתכן שבבית הכנסת של תאודוטוס לא התפללו, לא בנוסח ספרד ולא בנוסח אשכנז. כהן אחר שחי באותם ימים, יוסף בן מתתיהו, הזכיר בית כנסת אחר בטבריה ששימש – כשמו כן הוא – להתכנסויות, בימי המרד הגדול (חיי יוסף, פִּסְקה נד). נערכו בו אסיפות פוליטיות, לא תפילות. אולי גם התפללו בו, אבל גם העמידו אותו לטובת צרכיו הכלליים של הציבור.
“תניא, ר’ ישמעאל בן אלעזר אומר: בעוון שני דברים עמי הארצות מתים – על שקורין לארון הקודש ארנא ועל שקורין לבית הכנסת בית עם” (בבלי, שבת לב ע”א).
ר’ ישמעאל בן אלעזר היה תנא, מחכמי ארץ ישראל במאה ה-2 לספה”נ. גם בזמנו, בדורות שלאחר חורבן הבית השני, היו שקראו לבית הכנסת ‘בית העם’, ממש במשמעות הביטוי המוכרת מימינו. הוא נאבק למען הקדשתו של בית הכנסת למטרות ‘דתיות’ בלבד, וכך אמנם קרה במבחן התוצאה. בית הכנסת קיבל עם הזמן את משמעותו ותפקודו המוכרים לנו כיום, אבל תאודוטוס הכהן הירושלמי ואבותיו לימדו אותנו שלא רק לכך נועד מראשיתו. וסימונידס גם.
שילוט באתר מציאת כתובת תאודוטוס, בדרום עיר דוד (ליד בית מיוחס).
חשיבותה ההיסטורית של כתובת דאודוטוס נובעת מסיבה נוספת: חוקרים סבורים כי השם וטינוס – שֵׁם אביו של מייסד בית הכנסת – מעיד על מוצא המשפחה מרומא, וכי בית הכנסת נועד ליהודי רומא החיים והמבקרים בירושלים (רוט גרסון הנ”ל, עמ’ 81). השערה זו מצטרפת לידיעה מחז”ל על קיומו של בית כנסת ליוצאי אלכסנדריה בירושלים (תוספתא, מגילה ב, יז), ולידיעה מן הברית החדשה על בתי כנסת נוספים של עולים חדשים גם מקיריני (עיר בלוּב של ימינו), אסיה וקיליקיה (אזור בדרום-מזרח טורקיה של ימינו) בירושלים של שלהי ימי הבית השני:
“וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַנִּקְרָא עַל שֵׁם הַלִּיבֶרְטִינִים [=העבדים המשוחררים מרומא?] וְשֶׁל קוּרִינִים וַאֲלֶכְסַנְדְּרִיִּים וּמִן בְּנֵי קִילִיקְיָא וְאַסְיָא, וַיִּתְוַכְּחוּ עִם אִסְטְפָנוֹס” (מעשי השליחים ו, ט).
בירושלים של אותם ימים עמד בית המקדש בשיא תפארתו והדרו, וסביבו המוני עולי רגלים מכל קצות העולם היהודי. בסמטאות נשמע בליל של שפות, במעגלי הסועדים הוגשו מטעמים במגוון טעמים וריחות ובשווקים התגלגלו מטבעות מארצות שונות. והנה מסתבר, שאופייה הקוסמופוליטי של ירושלים לא נוצר רק בזכותם של המבקרים הרבים ברחובותיה ובחצרות המקדש, אלא גם בזכות תושביה, שבחלקם – שהיה כנראה לא מבוטל – היו עולים חדשים מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה, ששמרו בה על הווי החיים שהביאו עמם מן הגולה.
