“המוות השחור” היה כינויה הנורא של המגפה שהכתה ברחבי אסיה, אירופה ואפריקה במשך כמה שנים, סביב שנת 1350. אין-ספור בני אדם – ההערכות המספריות נעות בין 200-25 מיליון – קיפחו את חייהם במחלה האכזרית, שהחוקרים עדיין אינם בטוחים בשאלות גורמיה ומקור תפוצתה. כך תואר האסון בפי הסופר האיטלקי ג’ובני בוקצ’ו, בשנת 1348:
“ותגבר המגפה בראשית האביב בשנה ההיא, ותחל להראות את עוצם כוחה, ותפליא את מכותיה […] וכל עצת הרופאים לא הועילה […] אם משום שכוח המחלה היה גדול מכוח הרפואה, או בגלל בערות המרפאים, אשר לא ידעו את סיבת המחלה ומוצאה, ועל כן לא ידעו במה לרפא אותה. כמעט כולם מתו ביום השלישי מיום שבו נתגלו הסימנים […] ותהי המגפה עזה ונמרצת מכל חולי, כי עברה המחלה מן החולים על הבריאים […] ולא רק שיג ושיח עם החולים העביר על הבריאים את החולי ואת מותם עמו, כי גם כל איש שנגע בבגדי החולה או בכל דבר אשר עסק בו או נגע בו החולה, ועברה מחלתו על האיש הנוגע בהם […] וירבו המוני הגופות אשר בכל יום ויום, וכמעט בכל שעה ושעה הובאו ערמות ערמות אל כל כנסייה וכנסייה, ואזל מקום לקבורה […]” (מ’ הנדל, מקורות ללימוד ההיסטוריה הישראלית והכללית, תל אביב 1961, ב, עמ’ 95-94).
המבוכה, חוסר האונים והיגון העמוק שחררו את היצרים האנטישמיים האפלים באירופה הקתולית. שמועות על הרעלת בארות המים בידי יהודים נפוצו במהירות כמו הנגיף עצמו. האפיפיור קלמנס ה-6 פרסם שתי בּוּלות (צווים אפיפיוריים) המזכות את היהודים מכל אשמה וקבע כי העלילה המאשימה את היהודים בהפצת המגפה שקרית ושׂטנית, אבל ההמון ביקש קרבן קל וזמין כדי לכלות בו את תסכולו. קהילות שלמות במרכז אירופה חוסלו במיתות משונות בשנים 1349-1348, וניצולי ‘פרעות ק”ט’ – זו השנה העברית של הפוגרומים – נדדו למזרח היבשת.
אין ודאות בכך, אבל יש לשער שזהו הרקע לגל עלייה קטן של יהודים אשכנזים שפקד את ירושלים בשנת 1350. בראש הגל הזה עמד ר’ יצחק הלוי, שכינה עצמו ‘אסיר התקווה’ – כינוי שמקורו בנבואת זכריה:
“גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת. וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם… שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה, גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ” (זכריה ט, ט-יב).
נבואה זו עוסקת בביאת הגואל, ומבטיחה שמעתה יוכלו אלו שנאחזו בתקווה (“אסירי התקווה”, כשם ש’אסיר תודה’ הוא המחזיק בתודה) לשוב למקום מוגן ובטוח (“ביצרון”). אם כך, ר’ יצחק ראה עצמו אחד מאותם “אסירי התקווה”, ונראה שהאמין שהגאולה קרובה וממשית, והמקום לחכות לה הוא בירושלים. אולי השבר הנורא שחווה התפרש בעיניו כחבלי משיח.
העלאת יהודים על המוקד באירופה, 1349. מתוך:
H.H. Ben Sasson (ed.), European Chronicle, Scanned and Cropped from a History of the Jewish People, Cambridge 1976, p.564-565.
מה ידוע לנו על ר’ יצחק אסיר התקווה? מעט מאוד: מוצאו בבילשטיין – כפר בגרמניה. הוא היה רב ופסק הלכות. בספר שהתחבר בידי תלמידו, ר’ שמשון בן שמואל, וששמור בכתב יד בספרייה הלאומית בירושלים (38°6697), נזכרים אחדים מפסקיו. אחד מהם הוא דיון אודות אלמנת פרעות ק”ט שנישאה מחדש, מבלי לדעת שיְבָמָהּ עודנו בחיים והיא אסורה להינשא. ר’ יצחק גזר על הזוג להיפרד – “והפרישם בצער גדול”, תוך שהם בוכים והוא בוכה איתם:
ר’ שמואל בן שמשון, קצור המרדכי, עמ’ 191.
קודם לעלייתו ארצה עמד ר’ יצחק אסיר התקווה בראש ישיבה בהיידלברג (כיום בגרמניה). יהודי היידלברג הושמדו בפרעות ק”ט, אבל היא יושבה מחדש בידי פליטים מהקהילות הוותיקות של האשכנזים בשפיירא ובוורמייזא. אפשר שר’ יצחק נמנה עם אותם פליטים, ואיתם הוא הקים את הישיבה בהיידלברג. אבל, כאמור, כעבור זמן לא רב עקר משם ואת ישיבתו הקים מחדש ב-1350 בירושלים, עם כמה מתלמידיו.
עובדה היסטורית זו מרשימה בשני מובנים: האחד, הדוגמאות לראשי ישיבות שעולים לארץ ישראל עם תלמידיהם לאורך ההיסטוריה בודדות מאוד (ר’ שמשון משאנץ במאה ה-13, ישיבת סלובודקה במאה ה-20). השני, זו הידיעה הראשונה על קיומה של ישיבה בירושלים מאז המאה ה-11 – אז פעלה כאן ישיבת גאון יעקב תחת השלטון הפאטִמי. מאז הכיבוש הצלבני (1099) פקד את היישוב היהודי בירושלים שבר גדול ומתמשך, שהחל להתרפא רק עם בואם של הממלוכים (1260). יהודים מעטים התלקטו בירושלים והחלו בייסודו של ‘הרובע היהודי’, בודדים מהם הגיעו מאשכנז (מרכז אירופה).
ישיבת ר’ יצחק הלוי אסיר התקווה נזכרת בפעם האחרונה בכתב הסכמה לחרם שפרסמו רבנים אשכנזים לאחר שנת 1381, אבל הוא עצמו כבר לא היה אז בין החיים.
ר’ נחמן נתן קורונל, חמשה קונטרסים, ווין תרכ”ד, דף קיא ע”א.
ר’ יצחק אסיר התקווה ותלמידיו הניחו אפוא את היסוד לכינונה של עדת האשכנזים שתלך ותבסס את אחיזתה בירושלים ותמשיך להתקיים ברציפות עד המאה ה-18.
