במפה שהודפסה ע”י ‘שרות מפות וצלומים’ של צה”ל ביוני 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, מסומנות מספר מחצבות המשתרעות בין השכונות גבעת שאול וקריית משה לדיר יאסין, כפר ערבי שנכבש
הספר ‘חוטאים וחטאים בארץ ישראל’ נדפס בירושלים בשנת 1924. דוד תדהר לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם
חינוך לבנות? לא כל מה שמובן מאליו היה תמיד מובן מאליו… במאה ה-19 החלה ירושלים לצעוד אל עתיד חדש של התפתחות, גדילה ותשתיות חדשניות, אבל הצעדים הראשונים היו איטיים ומהוססים.
יש לי ‘חולשה’ לספרים ישנים, גם כשאני נתקל בהם באקראי, על השולחן בספרייה או, להבדיל, ליד פח האשפה ברחוב. יצר בלתי נשלט דוחף אותי לפתוח אותם ולדפדף. ואז אני מוצא
לפעמים, בימים שאנו כואבים את הגבלות היהודים המבקשים לבקר ולהתפלל כיום בהר הבית, כדאי שניזכר בימים שבהם אפילו להתקרב להר הבית הייתה זכות שאינה מובנת מאליה – אלו ימי השלטון
“וממה נתפרנס”? שאל יהושע בן ה-15 את אביו, בשעה שכרך בחבלים ארוכים את החבילה האחרונה של כלי הבית. “ירושלים היא עיר האלוקים, ואלוקים הוא המפרנס את בניו”, ענה האב. “אם
מעל פתח הסמטה המובילה אל כיכר בתי מחסה בדרום הרובע היהודי ניצב משקוף אבן, ובו נחרת: ‘בתי מחסה לעניים בהר ציון תו”ב [תיבנה ותכונן במהרה]’. מן הכתובת אנו למדים כי
לא, האויב הנורא של ירושלים לדורותיה אינו הרומאים או הצלבנים, הבבלים או המונגולים. האויב העיקרי הוא הבצורת, והוא מר ואכזר מכולם: “אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת. אָבְלָה
בראש חודש אייר תרל”ה (6.5.1875) הונחה אבן הפינה לשכונה היהודית השישית מחוץ לחומות העיר העתיקה, ביוזמת חברים מחוגי האשכנזים הליטאים (שאינם חסידים) מבני ‘היישוב הישן’ בירושלים, מצאצאי תלמידי הגר”א (הגאון
אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 למשפחה ירושלמית ותיקה ומוכרת. אביו היה דוד ילין, מייסד הסמינר העברי למורים, וסבו היה יהושע ילין, אחד משבעת מייסדי שכונת נחלת שבעה. אמו איטה
