לא, האויב הנורא של ירושלים לדורותיה אינו הרומאים או הצלבנים, הבבלים או המונגולים. האויב העיקרי הוא הבצורת, והוא מר ואכזר מכולם: “אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת. אָבְלָה
בראש חודש אייר תרל”ה (6.5.1875) הונחה אבן הפינה לשכונה היהודית השישית מחוץ לחומות העיר העתיקה, ביוזמת חברים מחוגי האשכנזים הליטאים (שאינם חסידים) מבני ‘היישוב הישן’ בירושלים, מצאצאי תלמידי הגר”א (הגאון
אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 למשפחה ירושלמית ותיקה ומוכרת. אביו היה דוד ילין, מייסד הסמינר העברי למורים, וסבו היה יהושע ילין, אחד משבעת מייסדי שכונת נחלת שבעה. אמו איטה
לפני כ-270 שנה, ביום ה’ באייר תק”ט (אפריל 1749), נקראו גדולי החכמים הספרדים וראשי הישיבות בירושלים לפגישה. בפנים חמורות ודואגות הם דנו בתופעה שמעסיקה לאחרונה את תושבי ירושלים, כמו גם
“בימים ההם וטרם היו בארץ ישראל אוטומובילים ולא רכבת, ואפילו עגלות לא היה בנמצא, וכל הנסיעות נערכו על גבי חמורים וגמלים. בהיותי ילד בן שש, לא היה קץ לאֹשרי לנסוע
בחורף 1891 קיבל הרב יוסף חיים זוננפלד מכתב מאת יצחק צבי רַטְצֶרְסְדוֹרְפֶר, חסיד בֶּלְז מאנטוורפן שבבלגיה, שהתעשר מתעשיית היהלומים. במכתבו הביע רטצרסדורפר נכונות לרכוש עשר דירות בעיר העתיקה עבור עניי
בשולי ה’נחלאות’, במורד רחוב אגריפס בואכה שדרות בן צבי, מסתתרת שכונה קטנה, שכיום נחשבת אולי לפנינת נדל”ן אבל פעם ידעה זמנים קשים יותר, הרבה יותר. בשנות ה-80 של המאה ה-19
ריכרד וגנר היה מגדולי המלחינים ומסמלי התרבות הגרמנית ה’נאורה’ של המאה ה-19. יצירותיו בתחום האופרה נחשבות לאבני ייסוד במוסיקה הקלאסית ולפסגת פאר אמנות התווים, בזכות הרעיונות החדשים שהחדיר בתחום ההרמוניה
המשתתפים הרבים שהצטופפו במעלה רחוב יפו, ביום 9.12.1924 בשלוש וחצי אחר הצהריים, היו נרגשים. הם הבינו שהרחוב שייחנך בטקס החגיגי, לא רק יחבר את שכונת רחביה וסביבותיה עם מרכז העיר
בשולי שכונת זכרון משה ולצד רחוב שטראוס שבמרכז העיר החדשה, ניצב מסגד שבהחלט לא נראה מתאים לסביבה היהודית. בתוך המסגד, שנבנה בתקופה העות’מאנית, נמצא קבר נבי עכאשה. עכאשה בן מוחסִן
