”בית חינוך העלמות”: ראשית החינוך לבנות בירושלים

חינוך לבנות? לא כל מה שמובן מאליו היה תמיד מובן מאליו…

במאה ה-19 החלה ירושלים לצעוד אל עתיד חדש של התפתחות, גדילה ותשתיות חדשניות, אבל הצעדים הראשונים היו איטיים ומהוססים. משה מונטיפיורי השקיע ממיטב כוחו וכספו כדי לעזור ליהודי ירושלים, שסבלו מקשיי בריאות, דיור ופרנסה, אבל נתקל בהתנגדות של חכמי ירושלים שחששו מפני חדירתן של רוחות קדמה והשכלה מבעד לחומות עיר הקודש, ומפני השפעתה של אירופה ה’מתבוללת’.

“שאותו השׂר, ר’ משה מונטיפיורי, צדיק גדול היה, וכל מעשיו מכוונים היו להקל על הבריות ולא להטריח אותם […] שהעניות מרובה, וכל מה שהוא מבקש לעשות לטובת ירושלים באים חכמי ורבני ירושלים ומעכבים בידו, שמתייראים מכל דבר חדש שיכול להביא לידי כפירה” (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 570).

ב-1827 הגיע מונטיפיורי לביקורו הראשון בארץ ישראל, כדי לעמוד מקרוב על צרכי תושביה. לאחר שחקר את מצב החינוך בירושלים, הבין שלבני הדור הצעיר אין חזון כלכלי ואין סיכוי לצאת ממעגל ה’חלוקה’, אם כל השכלתם מושתתת על לימודי יסוד יהודיים. הוא הגה רעיון להקמת בית ספר שילמדו בו – מלבד לימודי הקודש – גם שפות ומקצועות, אבל גם ידע היטב שהיישוב היהודי מונהג בידי רבנים שמרנים. ב-1844 פנה מונטיפיורי במכתב אל ר’ אברהם חיים גאגין, ראש חכמי הספרדים בירושלים, וניסה לרכוש את אמונו:

“ואני כבר אמרתי לאדוני פעמים ושלוש, כי כל חפצי וכל מגמתי להרים קרן התורה ולהאדירה, ותפלתי לאל חי ליטע יראתו בלבנו לבלתי נסור אחרי דעות זרות באמונתנו. גם את זאת אודיע למעכ”ת [=למעלת כבוד תורתו], כי מעולם לא אסכים להקים בית הספר בעה”ק [=בעיר הקודש] מבלי היות לחכמי ירושלם הכח לנהל את התלמידים והמלמדים כחפצם בתורת ה’ וביראתו, כי ידעתי את חכמי עה”ק, אשר יודעים להורות הדרך אשר ילכו בו בנינו ובנותינו” (ב’ דינבורג, “מארכיונו של החכם באשי ר’ אברהם חיים גאגין”, ציון: מאסף החברה הא”י להיסטוריה ואתנוגרפיה, א [תרפ”ו], עמ’ 88).

עשר שנים נוספות נדרשו כדי שהרעיון של מונטיפיורי יבשיל למציאות. הברון ג’יימס (יעקב) מאיר רוטשילד, בנקאי ותעשיין מפריז, נרתם לעזרת יהודי ירושלים, ולצד בית החולים שייסד ב-1854 הקים בית ספר שדגל בשילוב לימודי תורה ומלאכה – הראשון מסוגו בירושלים.

הברון הפעיל את השפעתו כדי לפרוץ דרך נוספת – בית ספר לבנות. בניגוד לבנים, לא היה לנערות הירושלמיות כל סיכוי להשתלב בין הלמדנים, משום שלפי המקובל אין לנשים מקום בחינוך הממוסד. את השכלתן רכשו בדרך כלל בביתן, והיא כללה לימוד כללי התנהגות ומלאכות הבית. ההזדמנות שניתנה מעתה לבנות, לצאת מן הבית ולהשתלם במלאכות יד ובלימודי קודש, הייתה מהפכה של ממש. אבל נראה שההיענות הראשונית לא החמיאה לו במיוחד. כך תיאר ד”ר אוגוסט לודוויג פרנקל את בית הספר לבנות של רוטשילד, כשנתיים לאחר ייסודו:

“את בית חִנוך העלמות […] שם ילוּמד לקרוא עברית, להתפלל ומעשׂה הרִקמה, מצאתי במעמד מתמוטט […] בחדר האחד מצאתי שתי עלמות ובשני רק שלֹש, והשלֹשה החדרים האחרים היו רֵקים, באין מורה ובאין מפגיע […] את כסאות החדר מצאתי מלאי אבק, כמו לא נושבו מימים רבים, ולוחות המכתב נחו מפוזרים הנה והנה, שבורים על רצפת החדר” (ל”א פראנקל, ירושלימה, וויען 1860, עמ’ 222).

ב-1855 הגיע משה מונטיפיורי לביקורו הרביעי בארץ. הוא ראה שבירושלים נפרץ הסכר, והשעה בשלה להגשים את חלומו הישן. הוא ייסד בית ספר נוסף לבנות, ועל הנהלתו הופקדה אישה נמרצת מבנות היישוב הישן האשכנזי – רחל רֹאשֶע, בתו של הרב אריה יהודה לייב מראדישקוויץ, מן הבולטים ברבני האשכנזים באותה עת. על פי פרנקל, בתחילת דרכו עורר בית הספר של רחל ראשע רושם עלוב, והוא מתאר אותו באופן נלעג:

“בחדר אחד מצאתי ילדים, אחד ועשרים למספרם, אחדים מהם תפרו, ורובם סגורי עפעפָּים בתרדמה. אולי לעשות כמעשה המלמדת, השוכבת בחדר השני מלוא קומתה על הרצפה, והיא ישנה בין ששה [!] עלמות מסביב לה” (שם, עמ’ 223).

לדברי פנחס גרייבסקי, מתעד היישוב הישן בירושלים, בית הספר שכן ב’חצר השקולה’. ‘שְׁקוֹלֶה’ – בלשון היישוב הישן בירושלים – הוא בית ספר חדש (כמו school), וחצר זו שכנה ליד ‘חצר הכולל’, בקרבת צומת הרחובות אור החיים ואררט של ימינו (בנקודת ההשקה של גבול הרובע הארמני והרובע היהודי):

“סמוך לה היתה החצר הידועה בשם ‘חצר השקולה’ (שבה קבע השר מונטיפיורי בשנת תרט”ו [=1855] את ‘בית הספר לנערות’, והמנהלת הצדקנית רחל רשי עם להקת מורות עמדה ונצחה על הלמודים, התפלות ומלאכת יד)” (פ’  גרייבסקי, זכרון לחובבים הראשונים, ב, ירושלים 1993, עמ’ 119).