גיליון 212, ניסן תשפ”ד יש ארכאולוגים, שאם לא יימצא לידם מי שישגיח, הם עלולים – ברגע של חולשה – לנבור אפילו בזבל. זה מה שקרה לפרופ’ יובל גדות. הוא שם
בשנת 333 ביקר בארץ צליין נוצרי מבּוֹרְדוֹ (Bordeaux) שבדרום-מערב צרפת. הוא התמיד לרשום ביומנו את תחנות מסעותיו ואת חוויותיו האישיות, רק את שמו ‘שכח’ לציין וכך נותר אלמוני (אלמונית?) לנצח.
מעשה בשני אחים שקיבלו בירושה שדה חיטה במרומי גבעה. הם זרעו, עיבדו, ניכשו וקצרו את השדה יחדיו, באהבה ובאחווה. לימים נישא אחד האחים והם החליטו לחלק ביניהם את השטח שווה
לפעמים, בימים שאנו כואבים את הגבלות היהודים המבקשים לבקר ולהתפלל כיום בהר הבית, כדאי שניזכר בימים שבהם אפילו להתקרב להר הבית הייתה זכות שאינה מובנת מאליה – אלו ימי השלטון
עזבו לכמה דקות את המטאטא והסמרטוט, ונסו לדמיין עצמכם חוזרים במנהרת הזמן לימים שבית המקדש היה קיים. בימים האלה, שלפני חג הפסח, אתם בדרככם לירושלים, בין שיירות של חוגגים, כדי
אחד הגורמים שהבליט את השֹׁונוּת בין העם היהודי לבין אומות העולם הוא המקום המקודש לו ביותר – בית המקדש. שונות זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה במהותו של בית המקדש,
“וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד” (שמואל ב ה, ט). כך נחתמת הפרשייה המתארת בלשון קצרה ועמומה את כיבושה של יבוס בידי דוד. משתמע שדוד לא הרס את העיר
מדרגות הרבה היו בהר הבית. היו מדרגות שהוליכו מן העיר אל ההר; היו מדרגות שהוליכו מן הרחבה החיצונית אל המעטפת הפנימית של בית המקדש; היו מדרגות שהוליכו מעזרת הנשים אל
האבל על חורבן ירושלים ואבדן בית המקדש מלווה אותנו כבר 1,950 שנה. בתענית ובישיבה על הארץ אנחנו קוראים את הקינות ואת אגדות החורבן, משתדלים להפנים את הגורמים שהביאו אותנו לשפל
כל אחד יודע: הורדוס בנה את כותלי הר הבית. הר הבית, ובמיוחד בית המקדש שבמרכזו, היה גולת הכותרת של מפעלי הבנייה של האיש, שאחד מכינויו היה ‘המלך הבנאי’. כל אחד
