“וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת… וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ. וּמִלֵּאתָ
ביום ראשון הקרוב הייתי אמור להשתתף בכנס אקדמי באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, ולשאת הרצאה. לקורונה, כידוע, היו תכניות אחרות ונשארתי בארץ הקודש – לטוב ולמוטב. נושא ההרצאה היה מנהג יהודי קדום
בחפירות הארכאולוגיות למרגלות הכותל המערבי, ב’גן הארכאולוגי מרכז דוידסון’, נחשף בשנת 1994 קטע הרחוב שנמשך לאורך הכותל המערבי בתקופה ההרודיאנית. על גבי הרחוב נמצאו מפולות של אבני ענק מסותתות –
שמו של גיא בן הינום צרב בתודעה היהודית את אחד המושגים הנוראים ביותר: ‘גיהנום’. “תנא רבה בר מריון בדבי [=בבית מדרשו של] רבי יוחנן בן זכאי: שתי תְּמָרות יש בגֵי
המשנה מנתה את חמשת האירועים שאירעו בי”ז בתמוז, ושנצרבו לדיראון עולם: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל (משנה, תענית ד,
כל מי שמבקר בעיר העתיקה לאחרונה לא יכול להתעלם מתחושת המועקה של הסמטאות העגומות והריקות, החנויות המוגפות ושלטי ‘למכירה’ מעל בתי העסק. הקלישאה “כיכר השוק ריקה” מתנגנת מאליה בראש. ברחובות
בשבוע שעבר חגו חסידות מעל שמי העיר העתיקה, והביטו בתימהון בבני האדם שצימחו לפתעאוזניים של שְׁ רֶ ק, כשעליהן תלויות מסכות משונות. החסידות רכבו על גבי תרמיקות )זרמי אוויר חם(,דאּו
