מאחורי מסך עש”ן: עיון במהות עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים

חז”ל ערכו הקבלות בין מעמד משה רבנו בהר סיני לבין מעמד הכהן הגדול בקודש הקודשים של בית המקדש בירושלים. במשנה נפסק: “שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין” (משנה, יומא א, א) בגמרא מבואר שהלכה זו (דין ‘פרישה’), של הרחקת הכהן הגדול מביתו שבעה ימים לפני יום הכיפורים, נלמדה ממעמד הר סיני: “וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן” (שמות כד, טז) (בבלי, יומא ג ע”ב – ד ע”ב; ירושלמי, יומא א, א).

ואכן, בין שני המעמדות עוברים קווי דמיון רבים: התכנסות כל העם סביב ההר לאחר היטהרות, הגבלת הקרבה להר והחנייה סביבו (שמות יט, י-יז) ועוד. במהות שני האירועים יש מכנה משותף בולט: רגע השיא בקרבה הגדולה ביותר בין נציגו של עם ישראל לבין אלוקי ישראל – הכהן הגדול המעפיל אל פסגת הר המוריה והקב”ה יורד כביכול לקראתו, להשרות את שכינתו עליו, לעומת משה רבינו המעפיל אל פסגת הר סיני והקב”ה יורד כביכול לקראתו, להשרות את שכינתו עליו, ככתוב: “וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַיִּקְרָא ה’ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה” (שם, כ).

רגעי השיא של מעמד הר סיני תוארו בתורה כך:

“וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק“ (שמות כ, טו).

מהו “ההר עשן”? בתורת הקבלה נדרש הפסוק בראשי תבות: עש”ן – עולם, שנה, נפש. הצירוף של שלושת המושגים הללו, במשמעות של שלושה יסודות רוחניים (‘בחינות’) בבריאה, נזכר לראשונה בספר היצירה (ו, א), ספר קדמון שנחשב לחידתי ולסתום אף ביחס לספרי קבלה אחרים. בתורת החסידות פותח המושג ‘עולם-שנה-נפש’, במשמעות של שלושת ממדי הקיום: ‘עולם’ מייצג את ממד המרחב, ‘שנה’ מייצג את ממד הזמן, ו’נפש’ את ממד האדם. כך, לדוגמה, כתב האדמו”ר מגור בפירושו לפרשתנו:

“והנה, יש עולם שנה נפש. והמקדש הוא הכולל מכל המקומות, הכה”ג [=הכהן הגדול] הוא הכולל מכל הנפשות, ויוה”כ [=ויום הכיפורים] הוא הכולל מכל הזמנים. וכשנכנס הכה”ג ביוה”כ אל הקודש – היה זה כלל הכל” (ר’ אברהם מרדכי אלטר, אמרי אמת, תשמ”ו, פרשת אחרי, תרס”ח, ד”ה בזאת)

ה”עשן” בהר סיני מרמז אפוא לחיבור של ערכי הזמן, המקום והאדם, שהגיע לשיא ביטויו הרוחני בעת שמשה עלה להר סיני לקבל את התורה. קיומו של בית המקדש נועד להבטיח שחיבור עילאי זה לא ייזכר כחוויה חד-פעמית של דור המדבר, אלא כחוויה מתמשכת של צאצאיו בארץ. כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים מעבירה למעשה את העשן של מעמד הר סיני מדור לדור: כאן נפגש האדם הקדוש ביותר – הכהן הגדול, בזמן הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – בקודש הקודשים, בלב לבו של בית המקדש. זוהי נקודת ההשקה בין החומרי והמוגבל ובין הרוחני והמופשט.