גיליון 315, אלול תשפ”ו
לר’ שמואל ורחל אמדורסקי לא היו סיבות טובות לעזוב את מוהילב שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). ר’ שמואל היה רב מוכר ומוערך, וביתם לא ידע מחסור. אבל לאחר שנפטרו כמה מילדיהם בצעירותם הם החליטו לעלות לירושלים, כדי שזכותה של עיר הקודש תעמוד להם ולזרעם. כשהם מטופלים בשניים מילדיהם, יוסף ובנימין, הם התייצבו בשערי ירושלים בשנת תר”א (1841). ר’ שמואל ורחל אמדורסקי זכו, וברכתה של ירושלים האירה את ביתם והם העמידו דורות של צאצאים.
שנת 1841 סימנה את תחילת התחזקותה המהירה של קהילת האשכנזים ‘הפרושים’, מחוג תלמידי הגר”א. שנים מעטות בלבד קודם לכן נגאלה ושוקמה חצר ‘החורבה’, ובית הכנסת מנחם ציון נחנך במרכזה. עולים חדשים רבים גדשו את סמטאות ירושלים שבין החומות, ובהם גם ר’ שמואל סלנט, שייסד באותה שנה את תלמוד התורה עץ חיים והיה לרבה של העדה.
באותם ימים קרא ר’ שמואל סלנט ליוסף אמדורסקי, והתבקש על ידו לפתוח ‘בית תבשיל’ לרווחת האורחים והנזקקים שהלכו ורבו מיום ליום. הוא חנך בית תמחוי קטן במעלה רחוב אור החיים, וריח הקציצות שעלה ממנו קרא אליו סוחרים, אברכים, עוברי אורח וסתם בעלי בתים. הם התבקשו לשלם את מחיר הקרן של הסעודה הצנועה, אבל אם הפרוטה לא הייתה בכיסם – גם את זה לא. ספק רב אם יוסף אמדורסקי העלה בדעתו – בשעה שיצק כף מרק לצלחתו של אורח רעב – שמפעל החסד הקטן שייסד יהפוך להיות לאבן הפינה של ענף המלונאות בירושלים.
ירחמיאל היה הצעיר מבין ששת ילדיהם של יוסף ופייגה לאה אמדורסקי. עם פטירתו של אביו ב-1894 קיבל ירחמיאל על עצמו את ניהול בית התמחוי הקטן, והוא בן 17 בלבד. כעבור שנים אחדות נוכח לדעת שהמקום צר מלהכיל את האורחים הרבים, והעביר את בית התמחוי למבנה גדול מעט יותר לא הרחק משם, בשוליו המערביים של הרובע היהודי (ברחוב אררט 14 של ימינו).
עיתון חבצלת, 30.4.1900.
גם המבנה הזה לא ענה לצרכים הרבים, ובתוך כך הבין ירחמיאל שהאירוח עשוי להיות גם מקור פרנסה נאה. בשלהי התקופה העות’מאנית התעצמה ההתעניינות המערבית בירושלים, ומבקרים רבים מאירופה – סוחרים, תיירים ומתפללים – באו בשעריה. כניסתן של אוניות הקיטור לנמלי הים התיכון, כמו גם שיפור דרכי היבשה לירושלים מאז אמצע המאה ה-19, תרמו לגידול המתמשך במספר הבאים. האכסניות המעטות שפעלו בירושלים היו זעירות ודלות, ובמקרים רבים העדיפו הנוסעים האירופים ללון במוסדות אירוח של עדותיהם, או להישאר ללון מחוץ לעיר באוהלים שהביאו עמם.
בזמן שערבב את תערובת הירקות והבשר במטבח הצר של ‘בית התבשיל’ התבשל במוחו של ירחמיאל אמדורסקי הרעיון לייסד בית מלון ראוי לשמו ולכבודה של ירושלים. אש”ל – כך הוא יקרא לו. על אברהם אבינו נאמר וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע (בראשית כא, לג), ודרשו הדרשנים: אשל – ראשי תיבות אכילה, שתייה, לינה. לא היה זה רעיון מקורי, היהודי הראשון שיזם הקמת בית מלון שיתאים לדרישות המקובלות בארצות המפותחות היה מנחם מנדל (בוים) קמיניץ. הוא ייסד ב־1842 את מלון קמיניץ, אבל אמדורסקי הבין שהוא לא עונה לביקוש הרב.
עיתון הצבי, 18.4.1909
בשנת 1903 נחנך בית המלון החדש והמפואר במיקום מרכזי ובולט – בשולי הרחבה הפנימית של שער יפו. המבנה הענק – בן שלוש קומות (קומת חנויות ומעליה שתי קומות מגורים) – ניצב מול מצודת דוד והשוק שלמרגלותיה, וחלש על הכניסה לרחוב דוד – עורק החיים המרכזי של העיר. כדי למתג אותו כראוי הוא קרא לו מלון המרכז (או המרכזי), אבל הירושלמים לא נזקקו למיתוג – בפי כול נקרא המלון פשוט ‘אמדורסקי’. האורחים הרבים שבאו בשערי ירושלים התפעלו למראה המלון בעל הסטנדרטים האירופיים, ונהנו לקבל תמורה נאה לכספם. לירושלמים עצמם היה מלון אמדורסקי לאולם חתונות ולמקום מפגש. עד מהרה ראה ירחמיאל אמדורסקי ברכה, וב-1908 כבר פתח סניף ביפו, בשכונת מנשייה שעל חוף הים.
מלון אמדורסקי – מימין (שלט באנגלית). משמאל – החפיר שהקיף את מצודת דוד. במרכז – שער יפו ומגדל השעון שנבנה על ידי העות’מאנים ופורק בידי הבריטים. ראשית המאה ה-20 | צילום: Anna Caulfield McKnight, ארכיון MLibrary
בניין מלון אמדורסקי בימינו – במרכז התצלום (מלון פטרה לשעבר) | צילום: אלעד זגמן.
ירחמיאל אמדורסקי הפך לאחד מנכבדי העיר, ושמו – המזוהה עם מלונו – הלך לפניו. והוא לא גבה לבו ולא רמוּ עיניו, את מעמדו ניצל לטיפול בצורכי הקהילה היהודית, ואף שימש גבאי בבית הכנסת החורבה. ביחד עם אשתו, טובה גיטל (לבית אפשטיין – משפחה חב”דית מחברון), המשיך במסורת החסד לנזקקים. גם בעיני הערבים היה אהוד ונכבד.
בקיץ 1920, בשבת הראשונה לכהונתו של הרברט סמואל – הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי – הוא בחר להתארח דווקא במלון אמדורסקי ולהתפלל דווקא ב’החורבה’. אמדורסקי היה האיש שקיבל את פניו גם בבית הכנסת, וליווה אותו ואת הנכבדים הרבים, ובהם הרבנים הראשיים – הרב אברהם יצחק קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר.
“ביום השבת לן הרברט סמואל במלון אמדורסקי שהיה בתוך החומות, ומהמלון עד ביהכנ”ס [=בית הכנסת (החורבה)] הועמדו שוטרים משני צדי הרחובות, שלא נתנו לאף אחד לעבור מלבד לאותם האנשים שהיה בידם כרטיס הזמנה. בתחילת הכניסה לרחוב היהודים נפרשׂו על הארץ שטיחים וכל הרחוב קוּשׁט בפרחים, ובדרכו לבית הכנסת זרקו היהודים מן החלונות ברחוב מֵי ורד על ראשו, והנשים הספרדיות רִננו בקול שירה וזמרה לקראתו […] וכאשר יצא מבית הכנסת לחוץ התחילו למחֹא כפָּים בתשׁוּאות ובהמולה רבה […] כאשר עבר (והוא מוקף סביבו שוטרי וקציני צבא) מרחוב היהודים לרחוב דוד ששם חנויות הערבים, עמדו כל הערבים על רגליהם עד הגיעוֹ אל מלון אמדורסקי” (רפאל חיים הכהן, אבנים בחומה, ירושלים תש”ל, עמ’ 177-176).
אישיות חשובה נוספת שהתארחה במלון אמדורסקי הייתה אדמו”ר חב”ד, ר’ יצחק יוסף שניאורסון (הריי”ץ). על ביקורו בשנת 1929 סיפרנו כאן:
ירחמיאל אמדורסקי, 1936
גאולתה של ירושלים הייתה לנגד עיניו של ירחמיאל אמדורסקי. הוא נמנה עם גואלי אדמות גאולה ומקור ברוך ומראשוני שכונת רוממה, שלאחר ייסודה, ב־1921, בנה בה בית מידות נאה מאבני גיר אדמדמות ועבר אליו עם בני משפחתו.
במרכז התצלום – בית אמדורסקי בשכונת רוממה, 1921. מבט מצפון-מזרח (מהתחנה המרכזית בימינו). מימין – אנדרטת אלנבי שנבנתה 3 שנים לפני כן | ארכיון Leiden University.
בית אמדורסקי בימינו, ברחוב הצבי 4 בשכונת רוממה | צילום: תמר הירדני.
באותה תקופה הידרדר המצב הביטחוני, ותפקודו של המלון שניצב ברחבת שער יפו – באזור של חיכוך בין האוכלוסיות – נפגע. המלון עבר לעיר החדשה, בתחילה – בשנת 1927 – לרחוב יוליאן (כיום רחוב דוד המלך), וב־1930 נפתח מחדש ברחוב בן יהודה 10.
עיתון דבר, 15.3.1935.
בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-22 בפברואר 1948, בשעה 6:30 בבוקר, החריד פיצוץ עז את רחוב בן יהודה. משאית תופת של הצבא הבריטי, שהוסעה בידי חיילים בריטיים שסייעו לאויב הערבי, התפוצצה והסבה נזק עצום לרחוב ולסביבותיו, ל-58 הרוגים ולפצועים רבים. מלון אמדורסקי חרב בפיצוץ ופעילותו לא חודשה. אמדורסקי עצמו יצא כמה דקות קודם לכן לתפילת שחרית וכך ניצלו חייו.
לאחר הפיגוע ברחוב בן יהודה | צלם לא ידוע
ירחמיאל אמדורסקי נפטר ב-1 באוגוסט 1956 ונטמן בבית הקברות סנהדרייה.
