גיליון 308, תמוז תשפ”ו
לאחר שהעות’מאנים השתלטו מחדש על ארץ ישראל ב-1840 החל מפנה בקורותיה של ירושלים. גורמים מערביים החלו להעמיק בה את אחיזתם, מספר התיירים והצליינים גדל והפעילות בשווקים התעוררה והתרחבה. האפשרויות החדשות המריצו רבים – בעיקר יהודים – להתיישב בירושלים, ומספרם של תושבי העיר צמח במהירות. מאחר שרבים מתושבי ירושלים היו עניים מרודים, הייתה ההישענות על כספי ‘החלוקה’ נחלת הכלל, וחיונית לקיומם. ‘החלוקה’ היא הכינוי לכספי התמיכה שנאספו בתפוצות. היא נוהלה בידי ה’כוללים’, והפכה לגורם כלכלי וחברתי רב משמעות.
“אין לך כל פרנסה ופרנסה בירושלים שאין בה מקצת מן החלוקה, ואין לך אדם בירושלים שאינו מדבר על החלוקה. אם הוא מקבל – קובל ומתרעם שאין נותנים לו, לא כדי למות ולא כדי לחיות. ומי שאינו צריך לחלוקה מדבר בגְנוּת מקבליה וממוניה כאחד. ברם צריך לדעת שאילמלא החלוקה שונאי ישראל [=היהודים (בלשון סגי נהור)] כָּלין ברעב, שהרי מסחר ותעשיה אין בירושלים, ומהיכן היו מתפרנסים? והממונים שאומרים עליהם שרוב הממון משתייר בידיהם, בחייהם לא ראינו אותם מטיילים במרכבות בגנים ובפרדסים, ובמותם לא הניחו הון ועושר” (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 231).
מספרם של נתמכי ‘החלוקה’ הלך וגדל, בין שמסיבות אידאולוגיות ובין שמחוסר ברֵרה, אבל לא היה בה כדי להשביע את כל תושביה של ירושלים. בהדרגה התפתחה הפעילות הכלכלית ומספר בעלי המלאכה היהודים בעיר הלך וצמח. תעשיינים או סוחרים חדשים שהצטרפו למעגל העובדים יצרו תחרות קשה על נתחי שוק קטנים. כך סיכמו את המצב בשנת 1875 שניים מחשובי הרבנים האשכנזים בעיר – הרב שמואל סלנט והרב מאיר אוירבך:
“החלק היותר גדול מיושבי ירושלים שולחים בכל חפץ כפיהם, גם חובשי ביהמ”ד [=בית המדרש] – שהם הרוב – רובם מבקשים להביא טרף [פרנסה] לביתם מעמל כפיהם. רבים הם הסוחרים והחנוָנים מאחב”י [=מאחינו בני ישראל], רבים מאֹד בעלי מיני אוּמנֻיוֹת שבעולם […] גם מספרדים גם מאשכנזים […] אמת הדבר, כי אין המקום מקום רוב עבודה, בכל זאת אין איש כמעט נמנע מלעמול על טרפו” (משה מונטיפיורי, ספור משה וירושלם, ווארשא 1879, עמ’ 87).
מנפץ כותנה יהודי במאה ה-19. ציור מאת צ’ארלס וילסון.
זהו הרקע לייסודן של ‘ישיבות בעלי בתים’ בירושלים במאה ה-19. ‘בעלי בתים’ (ביידיש זה נשמע טוב יותר: בָּעַלֶבּוֹס) במושגי התקופה אינם אנשים המחזיקים נדל”ן – כאלה היו מעטים מאוד בירושלים באותם ימים. ‘בעלי בתים’ הם יהודים העובדים למחייתם, בהנגדה ל’תלמידי חכמים’ – שתורתם אומנותם. ומה יעשו בעלי בתים שרוצים גם הם להתענג על מצוות תלמוד תורה? יחלקו את יומם בין תורה לעבודה! אלו הם האנשים שלהם נועדו מסגרות חלקיות ללימוד תורני – ‘ישיבות בעלי בתים’.
לאחר שהסברנו את המושג ‘בעלי בתים’, עלינו להסביר גם מהי ‘ישיבה’. ‘ישיבה’ בירושלים של המאה ה-19 (בעיקר בסביבה הספרדית) היא מסגרת מצומצמת למבוגרים בודדים, אשר קיבלו לעתים שכר מקרנות מיוחדות בעבור לימודם, ולא הקדישו את כל שעות היום ללימוד. מסגרות רבות כאלה פעלו בירושלים, ובישיבת בעלי הבתים הספרדית למדו החברים משעות הצהריים ואילך, משום ששעות הבוקר הוקדשו למסחר ולמלאכה:
“שבח הבעלי בתים ה”י [=ה’ ישמרם], תושבי עיקו”ת [=עיר הקודש תיבנה], כאן נמצא וכאן הי'[ה] ישיבת בעלי בתים, ושם מתאספים כמה בעלי בתים מידי יום ביומו מחצות היום ואילך, וקורין בכנופי'[א] [=בצוותא] כל ספר תהלים, אות באות תיבה בתיבה בנעימ'[ה]. ואחר גמר התהלי'[ם] הנה זה עומד אחד חכם ה”י [ה’ ישמרהו], ודורש להם ספרי הגדה, מדרש רבות, רחי’ [רבנו] בחיי, עין יעקב, מנורת המאור, ראשית חכמה, שבט מוסר, קב הישר, שלחן ערוך, שבט מישור וזוה”ק [וזוהר הקדוש], ואחריו מתפללין מנחה. ב[זה ה]אופן לומדי'[ם] בכנופיא מידי יום ביום יותר מה’ שעות. אשריהם ואשרי חלקם, כן ירבה וכן יפרוץ” (ר’ יצחק פרחי, טוב ירושלם, ירושלם תר”ג, דף יח ע”ב).
ישיבת בעלי בתים המרכזית הספרדית נוסדה בשנת 1808. בספרות ההיסטורית לא מצאתי רמז למקומה הגאוגרפי של הישיבה, אבל לפני שנים רבות שמעתי מפיו של יעקב אלעזר, הסופר הירושלמי-הספרדי יליד העיר העתיקה, שהישיבה פעלה במבנה בית כנסת שהיה סמוך לצומת הרחובות משגב לדך ותפארת ישראל של ימינו. מעניין לציין שדווקא כאן התנהל טקס הכתרת הראשון לציון, עד שב־1893 הועבר הטקס אל בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי (ראו: י’ בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות’מאנית, ירושלים תשס”ח, עמ’ 22-21).
פתיח בכתב יד לתיאור פעילות ישיבת בעלי בתים הספרדית, כמבוא לבקשת תמיכה כספית של גבאי הישיבה ממשה מונטיפיורי, 1866: “ישיבת בעלי בתים יכב”ץ [ישכון כבוד בהר ציון], מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם עמוד הימני ויסוד העולם מרוב עסק התורה שיש בה, תורה לשמה לילה ויומם […]” (מפקד הספרדים תרכ”ו, המכון לכתבי יד בספרייה הלאומית בירושלים, קטלוג 06159F, עמ’ 55).
‘ישיבת בעלי בתים’ לא הייתה אחת ויחידה. ברחבי הרובע היהודי פעלו מסגרות לימוד נוספות לבעלי בתים ספרדים, כגון ישיבת (או ‘חברת’) חמד בחורים שבחצר משפחת בורלא, מול ישיבת בית אל ובסמוך לכניסה לבית הכנסת האסתאנבולי (בסביבת רחוב גַלעֵד 2 כיום). כאן – באולם ישיבת מגן אברהם – נפגשו בעלי הבתים לקריאת ספר הזוהר בצוותא:
“מימין הייתה הישיבה מגן אברהם, חדר שכולו מוקף אִצְטבא גבוהה ורחבה, וכתליו מכוסים דפים דפים של ספרים מן הקרקע ועד התקרה. שם למדו תלמידי חכמים ש”ס תלמוד ופוסקים שעות קבועות בכל יום, ושם היה מקום כִּנושׂם [=כינוסם] ובית מועד תפִלתם של בני החברה חמד בחורים – חבר סבלים, חנוָנים, מוכרי ירקות וכדומה – יצירֵי כפיו של ח”ר [=חכם ר’] יעקב חי [בורלא], שהיו ערב ובוקר מגמגמים בחשק רב ובאהבה תמימה זֹהר ו’תיקונים’, כיונים הוֹמיות בארובותיהן” (יהודה בורלא, בקדשה או אהבה, תל אביב תרצ”ה, עמ’ 7).
הרב יעקב בורלא הנ”ל עמד בראש חבורת הלומדים הזו, שנפגשה בביתו גם בלילי שבת ובמוצאי שבת ועסקה בלימוד הזוהר ובקריאת מזמורי תהילים. עדות מעניינת על קריאת הזוהר בישיבת בעלי בתים נמצאה בידי ההיסטוריון מאיר בניהו, שחשף גיליון קדום של ספר הזוהר שבדף הראשון שלו נכתב: “הקדש של ישיבת בעלי בתים” (מ’ בניהו, ספר תולדות האר”י, ירושלים תשכ”ז, עמ’ 344).
ישיבת בעלי בתים נוספת התקיימה בשנות השבעים של המאה ה-19, בראשותו של המקובל הספרדי הרב אהרן פרירה (שניאור זלמן [מנדלוביץ], זכרון ירושלים, ירושלים תרל”ו, דף ו ע”ב; פנחס גרייבסקי, זכרון לחובבים ראשונים, ב, 1993, עמ’ 64).
חלפן כספים יהודי בירושלים.
ההישענות על כספי ‘החלוקה’ אפיינה יותר את החברה האשכנזית לעומת זו הספרדית, אף על פי כן גם האשכנזים קיימו חבורות לומדים של ישיבות בעלי בתים, כגון זו שתוארה בשנת 1865:
“רובא דמנכר [=רובם המוחלט] המה בני ארץ רוסיא, מאלדאוי, וואלכי, גאליציען, אונגארן, ומעט מזער מארצות אשכנז הבאים מארצות תוגרמה [=מהאימפריה העות’מאנית] […] והי'[ה] כאשר ימלאו אמתחותיהם כאשר יוכלון שְׂאֵת ישיבו הביתה, וינפשו וילכו לבית המדרש הנקרא ‘ישיבת בעלי בתים’, ויסבו על הספסלים, וחכם אחד מיוחד וקבוע להם ילמוד לפניהם סדר השבוע, ויבינם במקרא מתוך הספר ‘מעם לועז’, וגם ידרוש לפניהם דברי כבושים מתוך ספר ‘שבט מוסר ראשית חכמה’. אח”כ יהגו כל אחד לעצמו בספר הזוהר, עד תפלת הערב. כֹּּה משפטם כל הימים, ובין אלה האנשים נמצאו העושים גם מסחור [!] וקנין” (“מגדל הלבנון צופה פני ירושלם”, עיתון הלבנון, 20.1.1865).
עוד ישיבת בעלי בתים אחת התקיימה בראשות הרב יעקב מרדכי הירשנזון, שעלה מפולין לירושלים בשנת 1865. בחצרו שבלב העיר העתיקה הוא ייסד ישיבה ‘רגילה’ ללומדי תורה, אבל תשומת לב מיוחדת הוקדשה גם לעמלי העבודה:
“בישיבה התקיימו שיעורים מיוחדים לבעלי מלאכה כמו חנוונים, נגרים וסנדלרים […] גם מספר רופאים הצליחו להשתלב בשיעורים הללו בין עיסוקיהם הרגילים. אבי נהג ללקט למענם את שלל האזכורים הרפואיים שבתלמוד. עם הרופאים שלמדו בישיבה מעת לעת היה גם הרופא הידוע ד”ר משה ואלך, מייסד בית החולים שערי צדק” (נחמה אדלרבלום, זיכרונותיה של בת ירושלים, ירושלים תשס”ח, עמ’ 71).
לא הרחק מחצרו של הרב הירשנזון שבקצה רחוב מעלה ח’לדייה, בחצר המערבים, נחשפו כתובות הקדשה, אחת מהן מנציחה את קיומה של ישיבת בעלי הבתים של העדה:
הדוגמאות לישיבות בעלי בתים בירושלים העתיקה בראשית העת החדשה עוד רבות, אבל במסגרת מצומצמת זו נסתפק בטעימת הנושא, שנדמה כי לא זכה לתשומת הלב הראויה.
