גיליון 287, טבת תשפ”ו
בשבוע שעבר ‘הכרנו’ את יצחק חגיז, סוחר נייר ומדפיס ירושלמי. ראו כאן:
החנות למוצרי נייר של משפחת חגיז-לדרברג בשער יפו, ותעלומת הצוואה שנחרתה על המצבה
וכעת נכיר את אחד משלושת ילדיו, יוסף לוי. לאחר מותו של יצחק חגיז ב-1917, עבר ניהול עסקי הנייר והדפוס לידי בן זה, שנולד בירושלים ב-1887, והתבלט עד מהרה בחושים עסקיים מפותחים. בימי מלחמת העולם הראשונה, בשעה שכלכלת ירושלים קרסה ותושביה נמקו ברעב, ירד חגיז ליפו ועל אף האיסור שהטילו העות’מאנים על כך שיווק נפט במחתרת (ראו: ש”ז זוננפלד, אנשים של צורה, א, ירושלים תשמ”ט, עמ’ 174-159).
יוסף לוי חגיז בפתח חנותו (מקור: מ’ בלזר, רבי איצלה, בני ברק תשע”ד, עמ’ 603).
בתוך כך, ייצב יוסף לוי חגיז את עסקי בית הדפוס שירש מאביו, ואף פתח סניף נוסף ביפו. לאחר המלחמה, בשנת 1919, הדפיס את מפת ירושלים. המפה נועדה כנראה לשרת את הבריטים – אדוני הארץ החדשים, והיא לוקָה באי דיוקים רבים – למשל “בית החולים שערי ציון”, שאינו אלא שערי צדק, ומולו “מגדל עדר או עפל בת ציון” – שאינו ברור כלל למה הוא מכוון:
לצד פעילותו המסחרית עסק יוסף לוי חגיז בצרכי רבים, היה חבר בוועדים ציבוריים והקים את אגודת תדח”ץ (ראשי תיבות: תורה, דת, חסד, צדקה). הוא היה פעיל בפאג”י (פועלי אגודת ישראל) – תנועה פוליטית חרדית שדגלה ביצירת תשתיות כלכליות של לומדי תורה, והיה מועמדה בבחירות לאספה המכוננת.
הארץ, 11.5.1920.
שמו של יוסף לוי חגיז נקשר בסיפור מעניין: בשנת 2021 יצאה לאור חוברת צבעונית, הנושאת את הכותר המסורבל: סוד המאה ליטרא שקיבל החפץ חיים זצ”ל, או: מי אתה היהודי הירושלמי משערי חסד? – בעריכתו של דן שלזינגר – סוחר, אספן ספרים ומדפיס תל אביבי. זהו לקט של מסמכים, כתבות ומחקרים, שבמרכזו עומדת פרשייה שכוחה ומסתורית, של ניסיון עלייתו של ‘החפץ חיים’ בערוב ימיו לארץ ישראל.
‘החפץ חיים’ הוא כינויו הנודע של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, על שם ספרו המפורסם על הלכות לשון הרע. הוא היה מגדולי הרבנים באירופה בדור שקדם לשואה, וחיבורו משנה ברורה – פירוש והרחבה לחלק ‘אורח חיים’ בספר שולחן ערוך – הקנה לו סמכותית הלכתית עליונה. התשוקה לארץ ישראל בערה ב’חפץ חיים’ מאז ומעולם, ומסופר שמשנודע לו על הצהרה בלפור פרץ בבכי של התרגשות וראה בכך צעד חשוב לקראת הגאולה. תחושת האחריות לעולם הישיבות בליטא, שהיה באותם ימים בשפל כלכלי ורוחני, הניאה אותו מלעלות ארצה לפי שעה, וגם לאחר שייסד לשם כך את ‘ועד הישיבות’ דחה שוב ושוב את הגשמת חלומו. בחול המועד סוכות תרפ”ה (1924), כשהוא כבר בן 85, החליט שהגיעה העת לעלות לארץ ישראל, אך ניסה לשמור על כך בסוד כדי למנוע את מכבש הלחצים הצפוי לו.
רק יהודים מעטים שותפו בסוד זה, אחד מהם היה משה בלוי – ממנהיגי העדה החרדית וראש הסניף הירושלמי של אגודת ישראל, שהתבקש לסייע בהשגת רישיונות בריטיים עלייה עבור ‘החפץ חיים’ ועבור בני ביתו, דירה נאה ועוד מאתיים לירות ארץ-ישראליות (לא”י) להוצאות הנסיעה. ‘החפץ חיים’ עצמו היה עני וחסר אמצעים, ובלוי – ביחד עם דוד פוטש, עסקן נוסף מאנשי אגודת ישראל – נרתם לעזרתו. למחצית מן הסכום נמצא התורם, אבל את ייתרת 100 לא”י החסרות לא ידע בלוי מניין יביא. בדרך מקרה פגש ברחוב בשכונת שערי חסד יהודי שלא הכיר, בעיצומו של חג שמחת תורה, בין השניים התגלגלה שיחה קצרה, שביוזמתו של אותו אלמוני עסקה ב’חפץ חיים’. בלוי ראה בכך אות משמיים, ובו במקום ביקש מהאיש לסייע בגיוס 100 לא”י למשימה הקדושה. האלמוני הבטיח לדאוג לכך, אך התנה זאת בכך שזהותו לא תיחשף.
למרות ההשתדלות לשמור על העניין בסוד, השמועות עשו את שלהן וראשי הישיבות בפולין הקימו קול מחאה, מחשש שיאבדו את מנהיגם הרוחני. אבל החלטתו של ‘החפץ חיים’ הייתה סופית וגמורה, והוא המשיך בהכנותיו לנסיעה לארץ ישראל. כך כתב בשנת 1925 בווילנה:
“אחינו בני ישראל, כאשר זכני השי”ת [=ה’ יתברך] ברחמיו והגעתי לגבורות, והנני מתעתד בעז”ה לעלות לארה”ק [=לארץ הקודש] לרצות אבני'[ה] ולחונן עפרה […] אחי היקרים! קשה עלי פרידתכם בשעה קשה כזו, בשעה שהדינים ר”ל [=רחמנא לצלן] מתוחים עלינו, ואין לך יום שאין קללתו מרובה, וחורבן הרוחני גדול מאד […] והנני מבקש ומחלֵה מאחינו בית ישראל הגדולים עם הקטנים לשמוע ולשים לב לחפצי האחרון הזה, לשמור את נר תורתנו הקדושה ההולך ומאיר בבתי הישיבות הקדושות, ערומים נותרנו. את הכל עשקו ממנו, אבל נשמת החיים אשר נפח השם באפינו היא תורתנו הקדושה, עוד ערה חיה וקיָמה” (שם, עמ’ 25-24).
בתוך כך, נבנה לכבודו של ‘חפץ חיים’ בית מרווח בפתח תקווה (בימינו ברחוב מונטיפיורי 34), בכספי תורמים. גם אותו אלמוני עמד בהבטחתו, והצליח לאסוף 100 לא”י להוצאות הנסיעה. במשך כמעט מאה שנה אכן נשמרה אלמוניותו, אבל במכתב שנחשף בחוברת הנ”ל (בעמ’ 37) גילה שלזינגר את זהותו: יוסף לוי חגיז. זהו מכתב שנשלח מאת דוד פוטש אל “הרה”נ [הרב הנכבד] הנדיב מהר”י הלוי חגיז יחי'[ה]”, ובו הוא דוחק בו להמציא את סכום הכסף ולשמור בסוד את כל העניין.
ומה קרה בפועל? בסופו של דבר חלתה הרבנית, רעייתו של ‘החפץ חיים’, שגם היא כבר לא הייתה צעירה, והם נאלצו לבטל את תוכנית עלייתם לארץ ישראל. כך הוא כתב במפח נפש:
“גם אנכי משתוקק הייתי בתשוקה גדולה להיות בארה”ק ומה גם לעת זקנתי, אך לא זכיתי לזה בעוונותיי הרבים. ומן השמים עכבוני” (שם, עמ’ 43).
אילו עלה ‘החפץ חיים’ ארצה אפשר שהיה משפיע על יהודים רבים באירופה לעלות לארץ ישראל, בטרם תיגזר עליהם ההשמדה הנוראה הצפויה להם בעוד שנים מעטות. אולי גם היה משפיע על פניה של יהדות ארץ ישראל בזמנו, אבל… ‘מן השמיים עיכבו’.
שמו של חגיז השתרבב גם לפרשייה עגומה, שעליה כתב המדפיס הירושלמי יהודה אהרן וייס יותר משלושים שנה לאחר התרחשותה – בשנת 1949. בעיצומם של ימי הרעב והאימה של מלחמת העולם הראשונה חלה וייס ונזקק לטיפול רפואי שעלה הון רב. גם הוא עצמו פשט את הרגל, ולשם הוצאות טיפולו הרפואי נאלץ – בצער רב – למשכן את סדרת ספרי התלמוד שבביתו. וייס עצמו לא הזכיר את המעורבים בשמותיהם, כנראה משום שחס על כבודם, אבל הללו פוענחו בידי החוקר והסופר הירושלמי דב גנחובסקי: רי”ש הוא ר’ יצחק שריון ור’ יל”ח אינו אלא יוסף לוי חגיז:
י”א סג”ל ווייס, בשעריך ירושלם, ירושלם תש”ט, עמ’ 249-248.
עוד על יוסף לוי חגיז ומפעליו – בשבוע הבא.
שימו לב, במלאת חמש שנים למשלוחי הניוזלטר הירושלמי השבועי ולקראת הגיליון ה-300 אנו מתכננים שינויים בפורמט. פרטים יימסרו אי”ה בהמשך.
בינתיים הנכם מוזמנים להצטרף לקבוצת וואטסאפ שקטה לקבלת הודעות על סיורים, הרצאות ועדכוני חידושים מן המחקר:
https://chat.whatsapp.com/KKZpusLfmAVFyJWv0fFTJV
