הרב אהרן משה מגזע צבי: אבי התיישבות החסידים בירושלים

גיליון 283, כסלו תשפ”ו

תנועת החסידות נולדה במזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-18. מייסדה, רבי ישראל ‘בעל שם טוב’ (הבֶּעְשְ”ט), התגעגע וכסף אל הארץ, וייחל לבואו של המשיח לירושלים. חסידים סיפרו שבעצמו ניסה לעלות לארץ ישראל, אך לא זכה להגיע אליה. סערה עזה פקדה את הים כשהיה על סיפונה של אניה שיצאה מאיסטנבול ליפו. הבעש”ט הבין שמשמים מרמזים לו שהשעה לא ראויה, והורה לרב החובל להוריד אותו ואת מלוויו בחוף שומם, או – לפי גרסה אחרת – בלב ים. משם שב בדרך נס לביתו שבמז’יבוז’.

הרב אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש”ט ומן המקורבים לו ביותר, עלה ב-1747 והיה לחסיד הראשון בארץ ישראל. שנים אחדות ישב בחברון, ולבסוף שם פניו לירושלים. כ-30 שנה חלפו מאז חרבה חצר האשכנזים, והאשכנזים המעטים שחיו בירושלים לא היו מאוגדים בקהילה. הרב אברהם גרשון סירב להפצרותיהם להיות להם רב, והעדיף לשבת בחברת יוצאי ארצות האסלאם, בישיבת המקובלים בית אל.

ב-1764, כשלוש שנים לאחר פטירתו של הרב אברהם גרשון מקיטוב, הגיעה ארצה קבוצה קטנה של חסידים, מהם מתלמידי הבעש”ט, וב-1777 הופיעה קבוצה נוספת שמנתה כמה מאות חברים. קבוצה זו מסמנת את ראשית ההתיישבות החסידית בארץ ישראל, אבל השפעתה על ירושלים הייתה שולית, שכן כמעט כל חבריה העדיפו להתיישב בצפת ובטבריה. תושבי הגליל נהנו מיציבות יחסית, בעוד תושבי ירושלים נאנקו תחת קשיי קיום. בנוסף, יהודי אשכנזי נתפס בעיני השליטים המקומיים בירושלים כיורש של אנשי רבי יהודה החסיד, והסתכן בדרישה לשאת את פירעון החובות הכבדים שהותירו. החסידים, בני המוצא האשכנזי, לא מצאו אפוא את התנאים לבסס קהילה בירושלים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלה להתפתח בירושלים קהילה קטנה של חסידים. באותה עת התחזקה מאוד התיישבות הפְּרוּשׁים – תלמידי הגר”א – בירושלים, שבעצמם נדחקו מצפת ומטבריה בשל עוינות החסידים. העוינות בין החסידים למתנגדים, שפילגה באותה תקופה את יהדות אירופה, פעפעה ופשטה גם בארץ ישראל.

“עוד זאת למד יצחק, שיכול אדם להיות ירא שמים ואפילו אבותיו אינם חסידים […] עד שהכיר את חבריו בני ירושלים. ועד היכן הם מתנגדים? פעם אחת נתגלגלו הדברים על החסידים ועל החֹפְשים. אמר אחד מהם: אומר ראש הישיבה שלנו, תלמיד שנתפקר יש תקווה שיעשה תשובה, תלמיד שנעשה חסיד לא יעשה תשובה לעולם” (ש”י עגנון, תמול שלשום, ירושלים ותל אביב תשי”ב, עמ’ 232).

המתנגדים-הפְּרושׁים נטרו איבה לחסידים והצרו את צעדיהם, ולא הניחו לקהילה החסידית להתפתח. מספרם הלך ופחת בהדרגה, והיה שולי בחברה האשכנזית בירושלים. ואולם, חורבן הגליל ברעידת האדמה בראשית 1837, והפגיעה האנושה בקהילות החסידים בצפת ובטבריה, מציינים נקודת מפנה בתולדות התיישבות החסידים בירושלים.

ב-1838 עלה מבְּרוֹדי (אז – באימפריה האוסטרו-הונגרית, היום – באוקראינה) הרב אהרן משה מגזע צבי, מתלמידי הרב יעקב יצחק הורוויץ – ‘החוֹזה’ מלוּבְּלין – מאבות התנועה החסידית בפולין. על הרב אהרן משה ועל מעלותיו הרוחניות התהלכו סיפורי מופתים. שמא תפקפקו ותאמרו שכאלו הם סיפורי חסידים, אבל בוודאי תודו שהרב שמואל סלנט – המרא דאתרא ורבם של האשכנזים המתנגדים בירושלים – אינו ‘חשוד’ בנטייה לחסידות. מספרים, שכאשר הגיע הרב סלנט לירושלים (1841) יצא הרב אהרן משה לשער יפו כדי לקבל את פניו. הרב אהרן משה, שלא פגש את הרב סלנט מימיו ולא הכירו, סיפר לו שזכה ל’גילוי’ שבישר לו שבשערי ירושלים עומד להופיע ‘עמוד אש’, ולכן הזדרז להיטהר במקווה בטרם נפגש עם הרב סלנט (נ’ סילמן, אדרת שמואל, ירושלים תשע”ד, עמ’ תפו).

כוונתו של הרב אהרן משה הייתה לחיות בירושלים עד יומו האחרון, וביחד עם בני משפחתו ופליטים אומללים מניצולי הרעש בצפת הוא גיבש קהילה של 41 חברים, והניח את היסוד לכינונה של עדת החסידים בעיר. את זמנו הקדיש ללימוד תורה בישיבת המקובלים בית אל, עם הרב חיים שלמה פינסו, מחכמי תורת הסוד בירושלים.

מלבד דאגתו לעדת החסידים המתהווה בירושלים לא נטש הרב אהרן משה את דאגתו לקהילת בוטושאן שברומניה, שם התעכב כשהיה בדרכו מפולין לארץ ישראל. בעת ששהה שם נרתם לפעילויות ציבוריות שונות, בעיקר לחיזוק תלמוד התורה לצעירים, וגם כשהגיע לירושלים המשיך להתערב בענייניהם של בני הקהילה וטרח להתפלל למענם בכותל המערבי, כפי שהעיד במכתבו:

“[…] שהבטיח לי לחזק המעות מעמדות העקרי הנ”ל להחיות נפשות האביונים והחולים אשר שוכבים על ערשׂ דוי. הן בביתם הן בבתי הקדש. ושלא לבטל תִּנוֹקֹת של בית רבן מבני העניים, שאמרו חז”ל הזהרו מבני העניים שמהם תצא תורה. ואם היו יודעים כל הנגידים והבעלי משא ומתן מה שראיתי בחזיון מראות הלילה כשהייתי לן לילה אחת סמוך לכותל מערבי, אצלי בלי שום ספק שהיה כל איש ואיש אשר יהיה לו שום עסק מו”מ מפריש חוֹמֶשׁ [=חמישית] מהרֵיוח שלו […] מעיד אני עלי שמים וארץ שאין רצוני למנוע עצמי להאנשים הדרים בעיר באטשאהן מה שיש בכֹחי לעורר רחמים עליהם, ובפרט שכבר נתקבלה תפלתו של שלמה המע”ה [=המלך עליו השלום], שאינו חוזרת רֵיקם [תפילת] מי שהוא מתפלל סמוך לכותל מערבי” (מ”י גוטמן, מגבורי החסידות: רבי דוב מליאובה, תל אביב תשי”ב, עמ’ 35).

בצוואתו (שנדפסה בירושלים בשנת 1845, סמוך למועד פטירתו) הוא העיד שקנה לו חלקת קבר ליד קבר זכריה.