גיליון 269, תשעה באב תשפ”ה
הנורא מכול – קרה. בית המקדש השני היה למאכולת אש וירושלים התייסרה בכאב ובייאוש. הכול אבוד. יוסף בן מתתיהו, האיש שתיעד את אסון החורבן, לא חסך מילים לתיאור השילוב המחריד בין הרעב, הייסורים וההרג של יהודי ירושלים, חמת הזעם החייתית של החיילים הרומאים והחורבן הנורא של המקדש:
“ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלון הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטְבֵּחַ נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי ימים ולא הדרו פני שרי קֹדש, כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכֹהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה. וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גֹבה הר הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר – כל אלה חֻבְּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כִּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חִכָּם, ראו את האש אשר בבית המקדש ומצאו כֹּח בנפשם לקשור מספד תמרורים וגם להרים קול צעקה. והֵד הרמה אשר מעבר לנחל וההרים שמסביב לעיר חִזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה כי הר הבית בוער כֻּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות אש. אולם נחלי הדם גברו עוד על להבות האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ו, ה, א).
לכאורה, עם חורבן המקדש המסך ירד, אבל לאמיתו של דבר ירושלים עוד לא חרבה לגמרי. החיילים הרומאים עדיין לא הסתערו על העיר התחתונה והעיר העליונה (במושגי ימינו – עיר דוד, הר ציון והרובע היהודי), ושכונות אלה עדיין עמדו על תלן, אם כי היו פגועות מאוד. שרידי הלוחמים היהודים והאוכלוסייה האזרחית אכן התרכזו שם, כשהם מצפים למותם או לקרב ייאוש אחרון, והרומאים אכן מיהרו אחריהם כדי לסיים את מלאכתם. יוסף בן מתתיהו, שתיעב את המורדים בכל מאודו, סיפר על אחרוני הלוחמים שאפילו בשלב זה סירבו להניח את נשקם ולהיכנע. הם ירדו את תעלות הניקוז שמתחת לרחובות ומשם חשבו להמשיך ולתכנן את צעדיהם:
“עוד צֵל תקוה נשאר לעריצים ולחבר השודדים אשר אתם, כי יעלה בידם להמלט דרך המנהרות: הם בטחו, כי לא יוכלו הרומאים למצאם בברחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם, עד אשר יחריבו הרומאים את העיר כליל ויסורו מעליה, ואז יוכלו גם הם להמלט על נפשם” (שם ז, ג).
בתקופה ההרודיאנית נסלל רחוב הגיא – בתוואי הערוץ התוחם את הר הבית ועיר דוד ממערב, שבתחתיתו הוקמה בריכת השילוח לאגירת מי שתייה ולרחצת עולי הרגל טרם עלייתם למקדש (‘דרך עולי הרגל’ הוא שמו התיירותי של הרחוב כיום). חשיפתו הארכאולוגית של הרחוב החלה עוד בשלהי המאה ה-19 על ידי חוקרי החברה הבריטית לחקירת ארץ ישראל אך עיקרה מתבצע בשנים האחרונות בידי ארכאולוגים ישראלים חרוצים.
התגליות מפתיעות ומדהימות את החוקרים בכל פעם מחדש. הרחוב, שלאורכו הוצבו חנויות, מרוצף במרצפות אבן אדירות מסותתות בעדינות ומסודרות בגרמי מדרגות בשיפועים מחושבים היטב. מתחת לרחוב נחשפה תעלה שנועדה לנקז את מדרונות הר ציון והר הבית, ולאסוף את מימיהם למאגר במורדות הגיא. התעלה, שלכאורה לא נועדה להיחשף לעין אדם, אינה חצובה באבן אלא בנויה באיכות מרשימה ומוקפדת ביותר. על גבי הרחוב ומתחתיו נמצאו ממצאים ארכאולוגיים רבים ומשמעותיים.
נראה שלתעלות הללו כיוון יוסף בן מתתיהו, כאשר העיד על בריחתם של המורדים אל “מנהרות” המסתור. חיזוק לכך נמצא בחפירות הארכאולוגיות במורד עיר דוד. גרם המדרגות היורד אל בריכת השילוח נמצא, כשכמה מן המרצפות עקורות ממקומן. המרצפות הללו הן הקירוי לתעלת הניקוז שמתחתן, ונראה כי נעקרו כדי ללכוד מי שהסתתר מתחתן. לצורכי תיירות, הוחלפו כיום המרצפות החסרות במרצפות זכוכית, מהן ניתן להביט אל התעלה שמתחת לרחוב ה’פצוע’. על גבי הרחוב נמצאו אבני מפולת פזורות מבניין סמוך שחרב – כפי שהוכיחו הארכאולוגים – בשנת 70 לספה”נ, היא שנת החורבן. ממצא זה מעיד על נקודת הזמן בה פסק הרחוב מלתפקד, עם חורבן העיר התחתונה של ירושלים. מתיאוריו של יוסף בן מתתיהו מסתבר כי החיילים הרומאים הם שעקרו את לוחות הקירוי של תעלות הניקוז, על מנת לשלוף מהן את המורדים:
“ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצֹא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על גבן ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפַּיִם פגרים, מהם פגרי אנשים אשר טרפו את נפשם בכפם, ורֻבם חללי רעב. ונוראה היתה צחנת הפגרים, אשר עלתה באף הרומאים הפורצים במנהרות, ורבים מהם מהרו לעזוב את המקום” (שם ט, ד).
חיזוק משמעותי לפרשנות זו ניתן עם הימצאותם בשנת 2013 של נר חרס וכלי מזון בתוך תעלת הניקוז. הכלים מתוארכים לשנות החורבן והשתמרו בשלמותם (צילום: באדיבות רון פלד, אתר allaboutjerusalem). נראה כי המורדים לקחו עמם כלים, כדי להתקיים ולשמור בהם את מעט המזון שנותר להם. הכלים נשארו באתרם, והמסתור התת-קרקעי כוסה בשכבות0 של חורבן ששמרו עליהם במשך 2,000 שנה. בדרכם האילמת, מספרים הכלים הללו על רגעי האימה האחרונים של המורדים היהודים האחרונים בירושלים.
