גיליון 243, עשרה בטבת תשפ”ה
בשנת 597 לפסה”נ הופיע הצבא הבבלי בשערי ירושלים. יהויקים מלך יהודה נתפס והובל בבלה בנחושתיים (דברי הימים ב לו, ה-ו). את מקומו על כס המלוכה תפס יהויכין (או יכניה) בנו, כשהוא בן 18 בלבד. תקופת שלטונו נמשכה בסך הכול שלושה חודשים.
“בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו. בָּעֵת הַהִיא עלה (עָלוּ) עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם, וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו, וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה’ וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה’ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’. וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה (מלכים ב כד, ח-טז).
‘המגדל הישראלי’ ברובע היהודי: מביצורי ירושלים בשלהי תקופת הבית הראשון, למרגלותיו נמצאו שרידי החורבן.
על נסיבות כניעתו של יהויכין כתבנו כאן:
יהויכין מלך יהודה הוגלה לבבל, ביחד עם בית המלוכה ושכבות האצולה החברתית. המלך הצעיר הגולֶה זכה לאכול על שולחן מלך בבל עד יום מותו (מלכים ב כה, כז-כט), אך מן הבחינה הלאומית איבדה יהודה את עצמאותה, וכעבור 12 שנים עתידה ירושלים להישרף ובית המקדש הראשון להיחרב. כאמור, מלבד הגולים עם יהויכין הוגלו גם “כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה’ וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ”, אבל לפי מסורת בבלית מאוחרת נשאו עמם הגולים מירושלים גם עפר ואבנים. רב שרירא גאון, ראש ישיבת פומבדיתא ומן הבולטים בגאוני בבל (נפטר בגיל 100, בשנת 1006), כתב כרוניקה המתעדת את תולדות חכמי ישראל והספרות הרבנית בדורות שקדמו לו. חיבור זה השתמר בשתי גרסאות – ‘הנוסח הספרדי’ ו’הנוסח הצרפתי’. את סיפור המעשה נציג להלן בשתי הגרסאות, שסרקנו מתוך – אגרת רב שרירא גאון (מהדורת ב”מ לוין), חיפה תרפ”א, עמ’ 72:
על אף ההבדלים בגרסאות שלפנינו, מתקבל סיפור ברור למדי: הגולים בגלות יהויכין ייסדו בנהרדעא בית כנסת (“בֵּי כנישתא”) באבנים ובחול שהביאו עמם מבית המקדש. נהרדעא שכנה על גדות נהר פרת בבבל (בעירק של ימינו), ולימים הייתה אחד ממרכזי הרוח החשובים בתולדות ישראל. היא הייתה מקום מושבו של ראש הגולה ובית דינו, והישיבה שנוסדה בה במאה ה-3 לסה”נ הייתה מן החשובות והמשפיעות בתקופות האמוראים והגאונים. סיפור ההתיישבות של גולי יהודה בנהרדעא הוא סיפור ייסודה של גלות בבל, שמורשתה היא פניה של היהדות הרבנית עד ימינו. בראייה רחבה יותר, כאן הונח הזרע לקללת גלות העם היהודי, שתלך ותגדל ותתפשט בעולם כולו באלפי השנים הבאות.
בית הכנסת נקרא ‘שָׁף וְיָתִיב’, והוא אפוא בית הכנסת הגלותי הראשון. אולי זהו אפילו בית הכנסת הראשון בכלל, שכן לא שמענו על בית כנסת שקדם לו. הביטוי ‘שף ויתיב’ הוסבר באגרת רב שרירא גאון: ‘נסע וישב’ – “שנסע בית המקדש וישב כאן”, או “שנסע ה’ מקוֹדֶשׁ וישב כאן”. מאחורי אמירה זו מסתתרת ההשלמה עם אבדן השכינה בירושלים, על אף שזו עדיין לא חרבה. גולי יהודה מצאו נחמה בכך שהשכינה ירדה איתם לבבל, וביטאו זאת באופן מוחשי באבנים ובעפר שמהם נבנה בית הכנסת, בבחינת “כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ” (תהילים קב, טו). בתלמוד הבבלי מסופר שהשכינה הייתה אכן נוכחת בבית הכנסת עוד מאות שנים אחר כך – בדורות שלאחר חורבן בית המקדש השני:
“תניא, ר’ שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב”ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם וגו'” (שמואל א ב, כז). גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה (ישעיה מג, יד). ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ (דברים ל, ג) – ‘והשיב’ לא נאמר, אלא ‘ושב’: מלמד שהקב”ה שב עמהן מבין הגליות. בבבל היכא [=היכן (השכינה הגולה)]? אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל [=בבית הכנסת של הוצל] ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ולא תימא הכא והכא, אלא זמנין הכא וזמנין הכא [=ולא תאמר כאן וכאן, אלא פעמים כאן ופעמים כאן] […]
אבוה דשמואל [ולוי] הוו יתבי בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא [=אביהם של (האמוראים) שמואל ולוי היה יושב בבית הכנסת של שף ויתיב בנהרדעא], אתיא שכינה, שמעו קול ריגשא, קמו ונפקו [=הופיעה השכינה, שמעו קול רַעַד, קמו ויצאו]. רב ששת הווה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אתיא שכינה ולא נפק. אתו מלאכי השרת וקא מבעתו ליה [=באו מלאכי השרת והיו מבהילים אותו (כדי לדחוק בו לצאת מבית הכנסת מפני השכינה)]. אמר לפניו: ריבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, מי נדחה מפני מי? אמר להו: שבקוהו [=הניחו לו]” (בבלי, מגילה כט ע”א).
את הסיפורים המבהילים על מפגשי גדולי האמוראים בבבל עם השכינה בבית הכנסת שף ויתיב, חותמת הגמרא עם אמירות שהפכו להיות מסימני ההיכר של הגלות היהודית:
“וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט (יחזקאל יא, טז) – אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ור”א אמר: זה בית רבינו שבבבל” (שם).
הווה אומר, בגולה אפשר כביכול למצוא תחליף לבית המקדש. אפילו השכינה שמקומה בירושלים עשויה למצוא מקום להשתכן בארץ נֵכר. עד מתי? שאלה זו הייתה לאחת הסוגיות שהציתה מחלוקות רבות בכל תולדות ישראל. גם בימינו יש המבקשים לאחוז בשכינה ולא להניח לה לחזור לארץ ישראל, ומאמינים שבית כנסת או ‘בית רבנו’ בתחליפיה הגלותיים של נהרדעא באירופה או באמריקה ראוי להיות “מקדש מעט”, ולאו דווקא בדיעבד.
האמונה בנדידת השכינה לבבל מהווה מפנה דרמטי בתולדות מחשבת ישראל. בין עמי המזרח הקדום בתקופת המקרא הייתה מקובלת מאוד התפיסה שלכל טריטוריה יש אלוהים. לצידונים יש עשתורת, למואב – כְּמוֹשׁ, לעמון – מִלְכֹּם וכן הלאה. ולהבדיל, לעם ישראל בארץ ישראל יש את אלוקי ישראל. אלוקותו של ישראל תקֵפה כביכול כל עוד הוא בארצו, וכאשר אדם גולה מהארץ הוא גולה כביכול גם מאלוקיו. תפיסה זו משתמעת בכמה הזדמנויות בתנ”ך (ראו למשל: דברים יא, יב; יהושע כב, כד; שמואל א כו, יט).
יחזקאל, בחזון ה’מקדש מעט’, היה הראשון שבישר את המשך תוקפו של אלוקי ישראל גם בגלות, וירמיהו חיזק את האמונה הזו כשהוא מדמה את אנשי גלות יהויכין ל”תאנים טובות” ואת שארית הפליטה בארץ ל”תאנים רעות”:
“וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה. וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה’, וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם. וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ, כִּי כֹה אָמַר ה’ כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּנְתַתִּים לזועה (לְזַעֲוָה) לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה, בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם. וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר, עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם” (ירמיהו כד, ד-ט).
זו בשורה גדולה, שיוצקת תוכן חדש לברית בין עם ישראל לה’ גם בגלות, וזו למעשה אבן היסוד ב’הכשר’ הגלות שנכנסת ברגע זה ממש למסלולה ההיסטורי. לא יעברו שנים רבות, והעם היהודי יוגדר לראשונה כ”עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים” (אסתר ג, ח). במשך דורות אין ספור יישבו יהודים על נהרות בבל, יזכרו את ציון ויישבעו: “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי” (תהילים קלז, ה), אבל בפועל רק מעטים מהם יעזבו את אדמתה הפורייה של ארץ הנהרות לטובת טרשיה הקרחים של ארץ יהודה.
במבחן הזמן, בית הכנסת שף ויתיב בנהרדעא חרב ונשכח. חורבותיו נצפו לאחרונה לפני כ-850 שנה על ידי הנוסעים ר’ בנימין מטודלה (ספר מסעות של ר’ בנימן, ניו יורק [תשכ”ד] [מהדורת נ’ אדלר], עמ’ מו) ור’ פתחיה מרגנסבורג (סבוב, ליוורנו תרט”ז, עמ’ 32). בעת החדשה זיהו יהודי בבל את בית הכנסת הקדמון עם בית הכנסת הגדול בבגדד, ומורשת העפר והאבנים מירושלים נחקקה עמוק בתודעתם. ר’ יוסף חיים (‘הבן איש חי’), מן הבולטים ברבני בבל בעת החדשה (1909-1835) ביקר בירושלים בשנת 1869, ושב לבגדד עם כמה שקי חול ואבן אחת:
“קרוב להכניסה המרכזית של בית הכנסת יש אבן קטנה קבועה בקיר ועליה חרות ‘אבן מארץ ישראל’, וכל העוברים על המקום בהכנסם לבית הכנסת נוגעים בה ומנשקים את אצבעותיהם […] האבן הובאה מארץ הקודש בשנת התרכ”ט (1869) ע”י המנוח חכם יוסף חיים, אשר הביא גם שקים אחדים של עפר קדוש ויזרהו על קרקע בית הכנסת, כי איננו מרוצף” (דוד סלימאן שַׂשׂוּן, מסע בבל, ירושלים תשט”ו, עמ’ קכח).
במעשה נשיאת אבניה ועפרה של ירושלים לבבל ביקש ר’ יוסף חיים ‘לחדש’ את אגדת שף ויתיב, שעליה הייתה גאוותה של יהדות בבל. על הקשר הפלאי של ר’ יוסף חיים מבגדד לירושלים כתבנו כאן:
אבניה ועפרה של ירושלים גרמו ליהודי בגדד להרגיש ולו במעט את עיר הקודש, עד כדי כך שמצאו בהם נחמה שאינם עולים אליה בעצמה. ר’ יצחק נסים, מגדולי חכמי הספרדים בירושלים ומי שהיה הראשון לציון – הרב הספרדי הראשי בישראל בשנים 1972-1955, כתב לרבה הראשי של בגדד, ר’ עֶזְרָא שָׂשׂוֹן דַּנְגוּר (1930-1848) בזו הלשון:
“ועל מה שבהֹוה אי אפשר לרו”מ [=לרום מעלתו] לעלות לשכון כבוד באה”ק [=בארץ הקודש], מן הראוי שתנוח דעתו, דגם עתה כְּאִלוּ הוא שוכן בא”י, שהרי כת”ר [=כבוד תורתו] משכים ומעריב בבהכ”נ [=בבית הכנסת] הגדול דבמח”ק [=דבמחוז קודשו], ומקובל שזה בהכ”נ אשר בנה יכניה וסיעתו באבנים ועפר שהביאו עמם בגלותם […] והו”ל [=והווי ליה (והם לו)] כאלו הם על האדמה [של ירושלים]” (י’ נסים, יין הטוב – שאלות ותשובות, ירושלים תשל”ט, סי’ ח, עמ’ לב-לג).
גורלו של בית הכנסת הגדול בבגדד כמוהו כגורלו של בית הכנסת שף ויתיב בנהרדעא. כמו העפר והאבנים שהובלו מירושלים, גם בתי הכנסת העתיקים נכחדו ולא נותר מהם זכר. מכל יהדות בבל, שהנהיגה את העם היהודי לתפוצותיו במשך מאות שנים, לא נותר בבבל אפילו יהודי אחד שימשיך לשמור על הגחלת הקדומה. רק מורשתה המפוארת חיה וקיימת, בעיקר בזכות צאצאי גולת בבל (עירק) שעלו לישראל. הם לא הביאו עמם עפר ואבנים מבבל משום ששבו לירושלים לנצח.
“תניא, ר’ אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל” (בבלי, מגילה כט ע”א).
