גיליון 178, תמוז תשפ”ג
חמש עשרה שנה לפני חורבן הבית הראשון, בשנת 601 לפסה”נ, יצא נבוכדנאצר מלך בבל בראש צבאו במסע להכנעת מצרים. ארבע שנים בלבד חלפו מאז נחל מפלה קשה, בקרב שהתנהל בכַרְכְּמיש שעל גדות נהר פרת, אבל כעת העריך שיוכל לעמוד במשימה זו לאחר שביסס את שלטונו בסוריה, בפלשת ובארץ ישראל. הכרוניקה הבבלית תיארה בקצרה את שהתרחש:
“[נבוכדנאצר] מלך אַכַּד גייס את צבאו ויצא אל ארץ חֵת [=אזור אסיה הקטנה]. בארץ חֵת [התהלך כש]ליט. בחודש כסלו יצא בראש צבאו ויצא אל מצרים. מלך מצרים שמע וג[ייס (?)] את צבאו. הם לחמו בקרב שדה פנים אל פנים, והנחיתו מכה קשה זה על זה. מלך אכד וצבאו חזרו [ושבו] לבבל” (מ’ כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט’-ו’ לפסה”נ, ירושלים תשס”ד, עמ’ 132).
הניסיון לכבוש את מצרים כשל אפוא, והבבלים ספגו מכה קשה שהכרוניקה לא טורחת להסתיר. המפלה הבבלית לא נסתרה גם מעיניו של יהויקים מלך יהודה, והוא העריך שהצבא הבבלי מוכה ומוחלש, וזה הזמן להתמרד. התגובה הבבלית לא איחרה לבוא. בשנת 597 לפסה”נ הופיע ביהודה הצבא הבבלי, כשהוא מגובה בקואליציה של גדודי עמים שכנים:
“בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ. וַיְשַׁלַּח ה’ בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ, כִּדְבַר ה’ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים” (מלכים ב כד, א-ב).
“בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ אֱלֹהָיו. עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה” (דברי הימים ב לו, ה-ו).
כך הסתיימה תקופת שלטונו של יהויקים. את מקומו על כס מלך יהודה תפס יהויכין בנו, כשהוא בן 18 בלבד. תקופת שלטונו נמשכה בסך הכול שלושה חודשים.
“בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו. בָּעֵת הַהִיא עלה (עָלוּ) עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם, וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו, וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה’ וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה’ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’. וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה (מלכים ב כד, ח-טז).
יהוכין הוגלה לבבל, ביחד עם בית המלוכה ושכבות האצולה החברתית. המלך הגולה זכה לאכול על שולחן מלך בבל עד יום מותו (מלכים ב כה, כז-כט), אך מן הבחינה הלאומית איבדה יהודה את עצמאותה, כלי המקדש נבזזו, והנורא מכול – נזרע הנבט שממנו תצמח הגלות היהודית.
מה ידוע לנו על הרקע לכניעת יהויכין? המקרא מסתפק בפועל ‘יצא’ לתיאור מעשה זה: “וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל”. גם הכרוניקה הבבלית לא מספקת מידע רב בעניין זה, ואף היא מסתפקת בפועל אחד – לכד:
“(ב)חודש כסלו גייס [נבוכדנאצר] מלך אַכַּד את צבאו ויצא אל ארץ חֵת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר, יום ב’, כבש את העיר ולכד את מלכהּ. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קי[בל] והעביר לבבל” (כוגן, שם).
שרידי חורבות ירושלים בתקופת הבית הראשון, בעיר דוד (צילום: נילי דל).
מדרש חז”ל הוסיף מעט רקע לנפילתו של יהויכין בידי הבבלים:
“אזלין אמרין [=הלכו אמרו] ליכניה: נבוכנצר בעי לך [=מבקש אותך]. מה עשה? עמד וכנס כל מפתחות בית המקדש, ועלה לראש הגג. ואמר: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין לפניך, עד עכשיו היינו בעלי בתים נאמנים לפניך, מכאן ואילך הרי מפתחותיך לפניך. תרין אמוראין [=שני אמוראים (נחלקו בשאלת המשך האירוע)]. חד אמר: כמין יד של אש ירדה ונטלתן ממנו. וחד אמר: משעה שזרקן עוד לא ירדו” (מדרש רבה, ויקרא יט, ו).
המדרש המתאר את הרגע הדרמטי בו השיב יהויכין את מפתחות המקדש, משמר בתוכו מסורת המודה למעשה בכניעתו של יהויכין ללא קרב. ההחלטה להיכנע, על פי המדרש, התקבלה לאחר שהכיר בכישלון המוסרי של ממלכת יהודה ובתוצאותיו הבלתי נמנעות.
זריקת המפתחות לשמים נזכרה בגרסאות נוספות. האחת בתלמוד הבבלי:
“תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם. והם קפצו ונפלו לתוך האוּר” (בבלי, תענית כט ע”א).
גרסה זו אינה מייחסת את הסיפור ליהויכין, אלא לכוהנים בשעת החורבן, 12 שנה לאחר גלות יהויכין. גרסה נוספת מופיעה בקינה שנכתבה לאחר חורבן הבית השני:
“ואתם הכהנים קחו מפתחות המקדש וזרקתם אותם השמימה, ונתתוּם לה’ ואמרתם שְׁמֹר אתה אתה ביתך כי אנחנו שוְא שמרנו” (חזון ברוך א י, יח, מהדורת א’ כהנא).
(הספר חזון ברוך א’, המכונה גם ‘חזון ברוך הסורי’ – כדי להבדילו מספר חנוך ב’ המכונה ‘חזון ברוך היווני’ – נכתב כנראה בעברית, אך תורגם ליוונית ולשפות אחרות והשתמר רק בשפות התרגום. הוא מוכר כאחד מן ‘הספרים החיצוניים’).
מורשת הכניעה של יהויכין הייתה צרובה היטב בתודעת אנשי ירושלים בתקופת הבית השני. כך מוכח מדברי התוכחה שהטיח יוסף בן מתתיהו במפקדי המרד הגדול נגד הרומאים בירושלים, מרד שהסתיים בחורבן הבית השני בשנת 70 לספה”נ:
“ואתה, איש [יהודי מבטן ומלֵדה], אתה, אשר גדלת על חֻקי התורה בועט בחֻקים האלה יותר מכל בני הנכר, אולם גם לך, יוחנן, לא יהיה הדבר לחרפה אם תשוב ממעשיך הרעים לעת אשר קרב הקץ. הואילה להציל את העיר! ויהיה לך יכניה [הוא יהויכין] מלך יהודה למופת נאה. הן כאשר עלה עליו מלך בבל למלחמה, מהר לצאת אליו בטרם תפול העיר בידי אויביו, ובחר ללכת בשביה עם בני ביתו, כי לא רצה לתת את המקומות הקדושים האלה בידי השונא, ולראות את בית האלהים בוער באש, ועל כן נשאר שמו לברכה בדברי הקֹדש בפי כל היהודים, וזכרו לא ימוש כל ימות עולם, וכבודו יהיה חדש עמו, כי דור לדור יספר תהלתו לנצח נצחים. מה נאה הוא המופת הזה, והן עליך לעשות כמוהו” (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ו ב, א).
יוסף בן מתתיהו היה ‘אלוף פיקוד צפון’ בימי המרד הגדול נגד הרומאים, ובמהלכו פשט את מדיו ולבש את מדי הצבא הרומי. האם אפשר לסמוך על עדותו של האיש שדגל בכניעה לאויב, שכניעתו של יהויכין נחשבה במרוצת הדורות למעשה מופת מהולל? יש להניח שהיו בזמנו חוגים שראו במעשה זה דווקא מודל להשפלה ולביזוי.
זכה יהויכין-יכניה בזכות שלא זכו לה שאר מלכי יהודה, ואחד משעריו הצפוניים של בית המקדש השני נקרא על שמו:
“לעומתן בצפון סמוכין למערב: שער יכניה, שער קרבן, שער נשים, שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו” (משנה, שקלים ו, ג).
מי החליט לקרוא לשער על שמו של מלך יהודה הכנוע? האם התכוון לחנך את הדורות הבאים לזיכרון התבוסה האצילית שנועדה להציל את ירושלים מכלייה, או אולי לדיראון עולם לאיש ש’הניח את המפתחות’ וייסד את הגלות היהודית? ומה חשבו באותם ימים הבאים בשער יכניה?
