גיליון 174, תמוז תשפ”ד
בתקופת המנדט הבריטי (1948-1917) התפתח לאורכו של רחוב ממילא – על מרחב התפר שבין העיר העתיקה לעיר החדשה – מרכז מסחרי. בתי עסק, משרדים ומגורים נבנו בזה אחר זה, חלקם עוצבו בסגנון הנפוץ של שנות ה-30 – הסגנון הבינלאומי: קווים ישרים בין הקומות; פתחי חלונות ודלתות בגבהים אחידים; זוויות ישרות או מעוגלות; ופריטים ארכיטקטוניים פונקציונליים ללא תוספות ‘מיותרות’ של ‘קישוטים’ כמו קשתות, קמרונות או עיטורים. בשוליו המזרחיים של המרכז המסחרי החדש נבנה אחד הבולטים והמהודרים שבהם: בית המסחר של סוכני המכוניות, האחים טאנוס – בני משפחה נוצרית מבית ג’אלה.
בית טאנוס בשיא תפארתו בשנות ה-30 של המאה ה-20: הבניין הגדול הלבן בצדה השמאלי של התמונה. מימין – מגדל דוד ושער יפו. בקדמת התמונה – בריכת הסולטן ורחוב חברון (מקור: אוסף מאטסון של ספריית הקונגרס. עיבוד בצבע: תמר הירדני).
האזור המסחרי בממילא עמד במוקד הקרבות במלחמת השחרור. מיד לאחר החלטת עצרת האו”ם של כ”ט בנובמבר 1949, על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, התנפל המון ערבי מן העיר העתיקה על מתחם ממילא, שרבים מבתי העסק שלו היו של יהודים, שדד מכל הבא ליד והעלה את בתיו באש. ב-16.5.1948 – יומיים לאחר הכרזת המדינה ויום לאחר עזיבת הבריטים את הארץ – השתלטו חיילי ‘ההגנה’ על המרכז המסחרי ממילא במסגרת מבצע ‘קלשון’, ותפסו את בית טאנוס. נקודת אחיזה זו הייתה עוגן חשוב עבור חיילי חטיבת עציוני, בניסיונותיהם להגיע לרובע היהודי הנצור דרך שער יפו ב-19-18 במאי – ניסיונות שכשלו.
בתום הקרבות נמצא המרכז המסחרי ממילא בהרס ובעזובה. לעומת רוב הבתים שחרבו עד היסוד, אם בחילופי האש ואם בפיצוץ יזום של לוחמי ‘ההגנה’, הצליח בית טאנוס לשרוד את הקרבות. ב-30.11.1948 נחתם ‘הסכם ההפוגה הכֵּנה’ בין סא”ל משה דיין, מפקד הכוחות הישראליים בירושלים, לבין עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הירדני בירושלים. כל אחד מהם שרטט קווים בין העמדות בעפרונות שעווה, על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000. באותה שעה, איש מהם לא העלה על דעתו שהקווים הללו יהפכו למסמך מחייב במשך 19 השנים הבאות. קו הגבול ביתר את המרכז המסחרי ממילא – כשלושה רבעים ממנו נמצא בשטח ישראל, בעוד חלקו המזרחי הוגדר כשטח הפקר. בבתים ההרוסים והמטים ליפול שנותרו התיישבו עולים חדשים חסרי אמצעים, רבים מהם מיוצאי כורדיסטן, וממילא הפכה לשכונת עוני.
ילדי ממילא על קו הגבול, בקרבת בית טאנוס, בתחפושות פורים. ברקע: מגדל דוד (מקור: לא ידוע).
הקיץ הירושלמי קשה לכול, במיוחד לשעווה שטיבעה להינמס בחום. כך קרה, שבמשך הזמן התרחבו קווי השעווה על מפת ההסכם בין ישראל לירדן, ויצרו את בעיית ‘עובי הקו’: מילימטרים אחדים על פני המפה היו במציאות עשרות מטרים, והפכו למחלוקות פרשנות בין הצדדים. לרוע מזלו, מצא בית טאנוס את עצמו על ‘עובי הקו’. הירדנים טענו שמיכלי הגז והאשפה של הבניין נמצאים בשטח ההפקר, ואיימו לפתוח באש על פועלי הניקיון או עובדי חברת הגז שיעזו לגשת אליהם. הייתה זו אחת מן הבעיות שנדונו ב’וועדת שביתת הנשק’ בתיווך האו”ם, והיא נפתרה ביולי 1951 עם החתימה על ‘הסכם אכלוס הבתים בשטחי ההפקר’, שאישר המשך מגורי אזרחים משני עברי הגבול בבתים שהיו מאוכלסים זה מכבר.
ההסכם לא הביא שלווה וביטחון. דיירי בית טאנוס, כמו שאר תושבי הבתים והשכונות לאורך הקו העירוני, היו חשופים בכל עת לצליפות חיילי הצבא הירדני מעל חומות העיר העתיקה. החיים על קו הגבול החם והעוין זימנו ממילא סכנות שאינן מצויות באזורי מגורים רגילים. בשנת 1955 יצאו ילדים מתושבי בית טאנוס לשחק ליד גדר התיל שסימנה את הגבול. פגז נטוש שמצאו שם התפוצץ בידיהם, שני אחים בני 5 ו-7 נהרגו, ושלושה מחבריהם נפצעו.
בית טאנוס לאחר שנות העיר החצויה, 1972. כתובת האחים טאנוס קבועה ברום הבניין (קרדיט: עמי זהבי).
לאחר איחוד העיר במלחמת ששת הימים (1967) הפך מתחם ממילא לפתע פתאום מאזור סְפר מסוכן לאזור עם פוטנציאל התחדשות בלב העיר המאוחדת. בית טאנוס נמצא אז שלם ומאוכלס, אך מצולק, פגוע ורעוע. בשלהי המאה ה-20 נהגתה תכנית הבינוי למתחם ממילא, מרבית הבניינים נועדו להריסה ורק מיעוטם לשימור (ובהם מנזר סו ונסן דה פול, בית שטרן [‘חדר הרצל’] ועוד).
בשנת 1989 נחתם גם גורלו של בית טאנוס להרס, אך הואיל ונחשב לאחד מסמלי העיר החצויה החליט ראש העירייה טדי קולק להנציח באופן מיוחד את זכרו. חוקר ירושלים, אדריכל דוד קרויאנקר, טען בספרו שהוקדש לממילא כי קולק פנה אל ד”ר נתנאל לורך, מי שפיקד על כוח ‘ההגנה’ שכבש את בית טאנוס במלחמת העצמאות, וביקש ממנו לשמר קטע מחזית הבניין. וכך, זמן קצר לפני שנהרס, פורק קטע החזית עליו נחרטו שמות בעליו ההיסטוריים האחים טאנוס, ושובץ בחומת שכונת היוקרה החדשה כפר דוד, סמוך למקום בו עמד הבניין המקורי (ד’ קרויאנקר, ממילא: גאות, שפל והתחדשות, 2009, עמ’ 262). לעומת זאת, באתר האינטרנט של קרויאנקר צוין שהיוזמה להנצחת בית טאנוס באה דווקא מצדו של לורך ולא כתוצאה מפנייתו של קולק, ואילו היוזמה להנציח באופן זה את בית טאנוס לא הייתה אלא של קרויאנקר עצמו.
בשנת 1990 ננעצו שיני הדחפורים בבית טאנוס. בספרו, הוסיף קרויאנקר את דברי יוסי מזרחי, מוותיקי בית טאנוס, למראה ההרס של המבנה ההיסטורי:
“‘אני זוכר את ההריסה כאילו התרחשה אתמול, היסטוריה שלמה נמחקה תחת דחפורי ההריסה’, נזכר בעצב מזרחי, ‘ממילא זה הלב והבית שלנו. אני זוכר שבטאנוס הכרתי ילד שאמו גידלה אותו בארגז בננות, כי לא היה לה כסף לעריסה. היום אותו ילד לא יכול לבוא ולראות איפה הוא גדל. הכול הרוס'” (א’ מרגלית, “נכבה של ממילא”, כל הזמן, 9.2.2007).
קיר ההנצחה קיים עד ימינו על גבולה המזרחי של שכונת כפר דוד, ועליו אזכור האחים טאנוס (Tannous Bros), באותיות מצולקות ופגומות כפי שנותרו בתום תקופת העיר החצויה. בנוסף, הוצב במקום שלט הנצחה כחול עם דברי הסבר קצרים.
התצלום באדיבות תמר הירדני
כיום יודעים רק מעטים להבחין בקיר הזה, משום שכוסה בצמחייה אנרכיסטית וחסרת מודעות היסטורית. מן הכתובת שפיארה את זכרם של האחים טאנוס נותרה רק האות T, ונראה שגם היא בסכנת הכחדה:
תודתי לתמר הירדני, חוקרת ירושלים ומורת הדרך המופלאה, על עזרתה בהכנת הרשימה.
