גיליון 155, שבט תשפ”ג
הנזירוּת היא מן הערכים הנעלים בנצרות, ומאז הופעתה היא הפכה לאחד ממאפייניה. הנזירים הנוצרים הם אנשים ונשים שבחרו במסלול חיים של הקדשת חייהם לאל, וויתרו על רכוש, משפחה ורצון אישי. הם ביקשו לברוח מהחברה הרכושנית והחומרנית, ופסעו בעקבותיהם של אבות הנצרות שחיו בפרישות ובסגפנות, כמו יוחנן המטביל, פאולוס ודמויות מופת של נזירים קדמונים שהיו מודל לחיקוי.
מנזר מר סבא, בגדה הדרומית של נחל קדרון, בצפון מדבר יהודה – מיסודו של סבאס, שהיה מנזירי המדבר הבולטים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית (קרדיט: צורטק, ויקיפדיה).
הנזירות הנוצרית החלה להופיע בארץ ישראל ובסביבותיה במאה ה-4, ברקע התנצרותה של האימפריה הרומית. הנזירים התיישבו במקומות נידחים ושקטים, והתבודדו ממושכות במערות ובבקתות, בדרך כלל ליד מקורות מחייה טבעיים שסיפקו להם מזון בסיסי של מים וצמחי בר. ראשוני הנזירים הארץ-ישראליים המפורסמים במאה ה-4, ובהם חריטון, סבאס, אבתימיוס ותיאודוסיוס, נהגו להתבודד בתאים לאורך תקופות ממושכות. כך, לדוגמה, מתואר מסעם של שני נזירים, מאבות הנזירות הביזנטית במדבר יהודה, לחיפוש מערות התבודדות בנחל אוֹג:
“אחרי שעשה בפָרָן [בנחל פרת] חמש שנים, יצא אוותימיוס ותיאוקטיסטוס המבורך עמו לקוטילה [אזור מישור אדומים של ימינו] במועד הרגיל, ובעברם דרך המדבר הגיעו לערוץ אחד, שעורר פחד והיה עמוק למדי וקשה לגישה. הם בחנו את המקום וסיירו באשדות התלולים הנטויים מעליו. וכאילו מדריך אותם האל, מצאו מערה גדולה ומצוינת במדרון הצפוני של הערוץ. הם טיפסו על הצוק בסיכון רב ובקושי הצליחו לעלות אל המערה, ומלאי שמחה, כאילו המקום הותקן בעבורם בידי האל, השתקעו וניזונו מן הצמחים המזדמנים להם. מערה זו הייתה בתחילה משכן חיות, אך משטוהרה במזמורים אלוהיים ובתפילותיהם הבלתי פוסקות של הצדיקים הללו זכתה לקדושה של כנסיית אלוהים” (קירילוס מסקיתופוליס – חיי נזירים במדבר יהודה [מהדורת ל’ די סגני)], ירושלים 2005, עמ’ 82-81).
במקרים מסוימים הפכו אתרי המחייה הללו למנזרים ממוסדים, שבתוכם התפתחו חיי קהילה עם כללים קפדניים, ובמקרים אחרים בילו נזירים יחידים (הֶרמיטים) את חייהם בבדידות מוחלטת לתקופות ממושכות. בין ה’דגמים’ השונים של המנזרים והנזירים נמצאו גם מחמירים במיוחד, שניהלו חיי סיגופים קיצוניים.
אחת מצורות הסיגוף הייתה כבילה עצמית לשלשלאות ברזל. תיאודוריטוס מקירוס, בחיבורו ‘היסטוריה ריליגיוסא’ (Historia Religiosa), סיפר על האנכוריט יעקב הגדול שכרך סביב גופו שלשלאות ברזל, וכן על אסביוס, נזיר מסוריה, שנהג לענות את עצמו בהעמסת מטילי ברזל על גופו. אסביוס נהג גם להעניש את עצמו על כך שלא התרכז היטב בלימוד כתבי הקודש, כשכבל את מתניו בחגורת ברזל וחיבר אותה עם קולר הקשור לצווארו כדי שלא יוכל להזדקף. בחיבור זה סוּפר גם על שתי נשים, מאראנה וקירא, שכבלו את גופן בשלשלאות במשך 42 שנה.
שני נזירים, שחיו בתקופה הביזנטית, נמצאו כבולים בשלשלאות בקבריהם בירושלים – אחד בדרומה ואחד בצפונה.
בשנת 1991 התנהלה חפירה בראשות אלנה קוגן זהבי, בשכונת גבעת המטוס (ח’רבת טבלייה). היא חשפה מבנה עגול בעל אבני בניין גדולות ומרשימות, ובתוכו שני תאים חצובים המחוברים ביניהם במסדרון מקוּרֶה בלוחות אבן. באחד התאים נמצא שלד אדם שנפטר בגיל 26-24, כשהוא כבול בשלשלאות. סביבו נמצאו גם שברי זכוכית, סכין ואבזם חגורה (א’ קוגן זהבי, “ירושלים, גבעת המטוס”, חדשות ארכיאולוגיות, ק [תשנ”ד], עמ’ 74).
המבנה העגול מעל קבר הנזיר בגבעת המטוס, מבט ממערב, 2021 (ברקע: מימין מנזר מר אליאס, משמאל קיבוץ רמת רחל).
בשנת 2018 התנהלה חפירה ארכאולוגית בראשות זובייר עדוי וכפיר ארביב, במדרונות הדרומיים של שכונת רמת שלמה (ח’רבת אל מצאנע), ממזרח למחלף הכניסה לשכונה. באתר נמצאו כנסייה ומנזר מן התקופות הביזנטית והמוסלמית הקדומה. מתחת לרצפת הכנסייה זוהו שלושה קברים, בהם קבורים יותר משלושה נפטרים. באחד הקברים, שנמצא סגור בלוח אבן מעוטר בצלב, התגלו שרידי שלד של אדם, לא ברור אם זכר או נקבה, שנפטר בגיל 50-30. השלד נמצא כבול בטבעות ברזל לצוואר ולחלק התחתון של הרגליים, כשלוחיות מלבניות דמויות חגורת שריון מקיפות את בטנו. באתר זה נמצאו מסמרים פזורים, ואולי גם הם סייעו לנזיר המיוסר לדוש בהם את בשרו (ז’ עדוי וכ’ ארביב, “חפירות חדשות בח’רבת אל מצאנע בירושלים – מנזר מהתקופה הביזנטית ובו קברו של נזיר סגפן”, ד’ וורגה ואחרים [עורכים], קבורה ופולחן בשפלה ובנגב לאורך התקופות: קובץ מאמרים, באר שבע 2019, עמ’ 165-149).
כפי הנראה, בשני המקרים מדובר בנזירים שחיו בסגפנות קיצונית בדרך של קשירה בשלשלאות, ונראה שמצאו כך את מותם בתאיהם. תלמידיהם התפעלו מאורח חייהם ומותם הסגפניים, והפכו את התאים הללו לאתרי פולחן והערצה. זה ההסבר לכך שמעל תאו של הנזיר מגבעת המטוס נבנה מעין מאוזלאום מפואר, ואילו חברו מרמת שלמה זכה לקבורה תחת בימת הכנסייה. קבורה כזו, בתוך כנסיות ומנזרים, מוכרת כביטוי לפולחן מרטירים וקדושים, ראשי כנסיות ונכבדים, ובירושלים יש כמה וכמה דוגמאות לכנסיות שהוקדשו להנצחת דמויות מופת שנקברו בהן, כגון כנסיות קבר מרים וסנט סטפנוס.
מעניין גם לציין שבשני המקרים נקברו הנזירים הכבולים לצד דרך ראשית. האחת, הדרך שפנתה מירושלים דרומה לבית לחם, והשנייה שפנתה מערבה בתוואי רחוב שכם ונחל צופים (במושגי זמננו), אל עבר שפלת החוף. אפשר שעובדה זו מלמדת על פעילותם של הנזירים הללו בקרב הציבור כבעלי מופתים וברכות. בנזירות הביזנטית יש שפע של דוגמאות לפעילות של נזירים נערצים שהפכו למוקד לעלייה לרגל לרבים שביקשו את עצתם וברכתם. באופן זה, נמצאו הנזירים שביקשו להימלט מן החברה, פועלים דווקא בתוכה. לכאורה זו סתירה, אבל דווקא היא מאפיינת את תפיסת הנזירות הנוצרית, שהחשיבה את ערכי ההתבודדות והסגפנות, אבל העלתה על נס את הקרבת הערכים הללו כדי לפעול בחברה ולהשפיע עליה. השרידים שנותרו מן הנזירים הירושלמים בתקופה הביזנטית, מלמדים אותנו על צביונה הנוצרי האדוק של העיר בתקופה זו.
תודתי לידידתי, מורת הדרך חנה בנדקובסקי, על הערותיה החשובות.
