לפני כמה שבועות ביקשנו את עזרתכם, הקוראים היקרים, בזיהוי מבנה בולט שניצב במזרח הרובע היהודי.
לשמחתי, חכמת ההמונים שוב הוכיחה את עצמה ואני סבור שהחידה נפתרה, בעיקר בזכותו של חברנו משה כהן שהציע את הרעיון של בית הרב אורנשטיין. מלכתחילה חשבתי שהמיקום – ממערב לצומת הרחובות משגב לדך ותפארת ישראל (במושגי זמננו) אינו מדויק, אבל בחינה נוספת של התצלומים מאפשרת פיתרון זה.
ובכן, ברחוב תפארת ישראל 11, במקומו של המבנה המשמש בימינו את ‘קפה הרובע’, היה בית מגורים גדול שחרב במלחמת השחרור. הבית נודע כבית משפחת אורנשטיין, שהתגוררה בקומתו השלישית בשנים 1948-1940. את סיפורה של משפחת אורנשטיין ובֵיתה זכיתי לשמוע מפי שמואל אבן אור, זמן לא רב קודם שנפטר בשנת 2013. שמואל אבן אור היה מורה דרך וחוקר ירושלים, ובנו של הרב אורנשטיין.
בית אורנשטיין: המבנה בעל גג הרעפים המשולש, הבולט בין כיפותיהם של בית הכנסת תפארת ישראל (משמאל) לכיפת הסלע בהר הבית (מקור: ש’ אבן אור אורנשטיין ומ’ ארנוולד [עורכים], תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש”ח, ירושלים תשס”ד, עמ’ 77).
הרב יצחק אביגדור אורנשטיין נולד בירושלים העתיקה ב־1893 למשפחת רבנים פעילה וותיקה. חייו היו שזורים בלימוד תורה ובפעילות ציבורית בתחומי הסעד, הרווחה והחינוך בירושלים. הוא כיהן כציר בוועידות הקונגרס הציוני מטעם תנועת ‘המזרחי’, ונמנה עם מקימי היישוב החקלאי ‘כפר עברי’ – הוא נווה יעקב – מצפון לירושלים. בשנת 1930 מוּנה הרב אורנשטיין בידי הרבנות הראשית למשרת ‘רב ומפקח ליד הכותל המערבי’, וב-1940 שב מנווה יעקב לרובע היהודי והתגורר בבית הגבוה, המשקיף אל הכותל המערבי והר הבית. בהיעדר מנהיגות ברובע ההולך ומידלדל, נשאב הרב אורנשטיין עד מהרה לפעילות ציבורית. זו כללה הקמת קרנות תמיכה בנזקקים, ייסוד בתי מלאכה לתעסוקה, ייזום תכניות בנייה, ניהול כולל חב”ד והקמת ישיבה.
הרב יצחק אביגדור אורנשטיין (מקור: י”א אורנשטין, יומן הכותל המערבי [מהדורת ש’ אבן שמואל (אורנשטין)], ירושלים תשכ”ח).
כשפרצה מלחמת השחרור תמך הרב אורנשטיין במגִנים, ובני משפחתו לקחו חלק פעיל בקרבות. בביתו הוכן סְליק (מחבוא לאמצעי לחימה), וכיוון שהיה בולט וממוקם בשוליו הצפוניים־מזרחיים של הרובע, נקבעה בו עמדה. בליל 22 בינואר 1948 הצליחו חבלנים ערבים להתקרב אל הבית ולהניח חומר נפץ למרגלותיו. מעצמת הפיצוץ, קרסו רוב חלקי הבית. הרב אורנשטיין ורעייתו – הרבנית מוּשְׁקָה ליבָּה – לא שהו באותה עת במבנה, אבל אחרים שהיו בו נפצעו.
“הרבנית אורנשטין היתה עסוקה במטבח שהיה בנוי על המרפסת המזרחית. בצד המזרחי של הבנין היו שלושה חדרים. בחדר הדרומי-מזרחי ישבו ארבעה בחורים ושוחחו ובחדר הצפוני-מזרחי עמד בחור בתצפית מול ‘מושב זקנים’. גם בצד המערבי היו שלושה חדרים. בחדר הצפוני-מערבי עמד בחור בשמירה ליד חלון ובחדר האמצעי ישנו שני חברים. הדירה נמצאה בקומה השלישית. קול עמום של התפוצצות נשמע פתאום. החשמל כבה ואבק מילא את החדר. אפרים לוי, שעמד בתצפית בחדר הקיצוני מול ‘מושב זקנים’, הלך לברר בחושך מה קרה ומצא את עצמו צונח מטה על חורבות. אברהם אורנשטין, מפקד הקטע ובנו של בעל הבית שהיה בין הארבעה שישבו בשיחה, קם והלך לברר שמא קרה דבר לעומדים בתצפית, אך בעברו בחדר האמצעי נפל גם הוא על תלי המפולת […] לפתע נשמעו אנקות מקרוב. אנשינו נחפזו לעבר האנחות. חור צר נתגלה בין עיי המפולת שתחתן היה קמרון […] היעלמם של אורנשטין ויוסף אבקוביץ נשאר בגדר תעלומה במשך זמן מה. אורנשטין התגלגל במדרון חרבות בשעת נפלו. הוא נתקל באבן, קם ומצא לידו רגלי אדם. הוא משך ברגלים עד ששיחרר את יוסף אביקוביץ שלא נקבר עמוק, ושניהם יצאו דרך הקיר הפרוץ ועלו לעמדת אצ”ל. שם הלבישו את אבקוביץ שנפל בפיג’מה תוך שנתו. לאורנשטין נשברו שתי צלעות, אך אבקוביץ יצא מכל הענין בשריטות קלות” (א’ לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, 1957, עמ’ 61-59).
בית אורנשטיין נפגע אפוא קשות במתקפה, אך לא חרב לפי שעה. את אגפי הבית ששרדו את הפיצוץ הפגיזו הבריטים מיד אחר כך וללא התרעה. הרבנית, ששהתה אז בקרבת הבית, לא נפגעה. וכך כתב הרב אורנשטיין לאחר חורבן ביתו:
“אוּכל לבשׂרך כי רוב רובם של הספרים שלי נצלו בעזרת השם יתברך […] והכתבים שלי ברוך השם הוצאו ונצלו. אינני מצטער על הרכוש שהלך לטמיון. ה’ נתן וה’ לקח וה’ יתן מחדש. בעיקר עלינו להודות על החיים שנתן לנו. על אמא [ש]תחיה, שנצלה ונשארה בחיים, ועל אנשי המגן שהיו בבית. ומאן דיהיב חיי, יהיב מזוני [(בארמית:) ומי שנותן חיים, נותן פרנסה]” (י”א אורנשטין, יומן הכותל המערבי [מהדורת ש’ אבן שמואל (אורנשטין)], ירושלים תשכ”ח, עמ’ לח).
בית אורנשטיין לאחר הפיצוץ, 1948. משמאל – כיפת מסגד אל-אקצה. ברקע – הר הזיתים (ארכיון הספרייה הלאומית).
ב־14 במאי 1948 – ה’ באייר תש”ח – השלימו הבריטים את פינוי כוחותיהם, ובו ביום הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. ההתרגשות והשמחה על הגשמת חזון התקומה הלאומי פינו עד מהרה את מקומן להתמודדות בשדות הקרב. כעבור יומיים התפרצה בכל עוזה ההתנגדות הערבית בעיר העתיקה, ותושבי הרובע ומגִניו חשו זאת היטב על בשרם. בבוקר 16 במאי החלה מתקפה מאורגנת ונחושה של מאות מערביי ירושלים, בסיוע שכירי חרב ממדינות ערב, על כל עמדות הרובע. כך תיאר זאת הרב אורנשטיין:
“ביום חמישי עזבו החילים הבריטים את העיר העתיקה, ומיד לקחו בחורינו היו’ [=ה’ ישמרם וינצרם] את עמדתם. אולם עד הרגע האחרון הערבים מתקיפים אותנו בלי הרף, ביום ובלילה במרגמות ובכל מיני כלי משחית ישמור נא השית’ [=ה’ יתברך] עלינו ויצילנו מכל צער ונזק מעלינו ומעל על עמו ישראל אמן סלה” (ש’ אבן אור אורנשטיין ומ’ ארנוולד [עורכים], תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש”ח, ירושלים תשס”ד, עמ’ 99).
בשבועיים האחרונים ללחימה נחסם הרובע לכניסה וליציאה, ולא נמצאה הדרך להוציא את החללים הרבים לקבורה בהר הזיתים. על הקושי ההומניטרי נוסף הקושי ההלכתי – מחד גיסא ההלכה אוסרת קבורה בתוככי העיר, ומאידך גיסא היא אוסרת ‘להלין את המת’, כלומר להשהות את קבורתו. בהיעדר פתרון, הונחו הגופות בחדר המתים של בית החולים ‘משגב לדך’. עם החמרת המצב נדרשו רבני הרובע – ובראשם הרב יצחק אביגדור אורנשטיין – לפיתרון, והם התירו את הקבורה במקום, באופן זמני כמובן. ברחבה שבפאתי שכונת בתי מחסה נחפר בור עמוק, ובשלב הראשון (ב־21 במאי) נקברו בו 24 חללים, בארונות מתים מאולתרים ובקומות. הרב אורנשטיין היה מן העוסקים במסע ההלוויה – בעצמו אסף סדינים וקרשים לצורך הקבורה, והוא אשר אמר קדיש על הנפטרים וביקש מהם מחילה בשם התושבים.
ב-23 במאי 1948, בשעת בוקר מוקדמת, החלה הפגזה קשה על הרובע היהודי. בני הזוג אורנשטיין שהו באותה העת באחד מבתיה הקיצונים של שכונת בתי מחסה – בית משפחת שכטר. רסיס פגז שנפל בסמוך לבית פגע ברב אורנשטיין, והוא נהרג במקום. רעייתו מושקע שביקשה לבדוק את מצבו נפגעה גם היא מרסיס שחדר לעורק ראשי ברגלה ונפצעה קשה, מספר שעות לאחר מכן נפטרה מפצעיה. בני הזוג נטמנו באותו קבר אחים.
“לאחר נפילת הרב שלח משה רוסנק, מפקד הרובע, מברק על כך לירושלים. כאשר נתקבלה הידיעה בירושלים שלח מר יצחק בן צבי מברק לראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, ובו כתב: ‘שר וגדול נפל היום בישראל'” (א’ לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, 1957, עמ’ 391).
קבר האחים לחללי הרובע היהודי לאחר גילויו, 1967. הכתובת המאולתרת על הקיר נכתבה בידי ישראל שטיגליץ, לימים הרב ישראל אריאל – בימינו ראש מכון המקדש ברובע היהודי. כיום נמצאת באתר רחבה קטנה עם אנדרטת הנצחה (ברחוב גַלעֵד פינת רחוב מעמדות ישראל), וגם הרחוב הסמוך נקרא על שמה – גַלעֵד (קרדיט התמונה: ארכיון יד יצחק בן צבי).
ב־1957 נחנכה אנדרטה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל לזכר החללים שנפלו על הגנת הרובע היהודי. בקיץ 1967, חודשים אחדים לאחר שחרור הרובע, נחשף קבר האחים בידי אנשי הרבנות הצבאית ובסיועם של לוחמי הרובע בתש”ח. ביום 4 באוגוסט 1967 הועברו עצמותיהם למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הזיתים, באתר הצופה אל העיר העתיקה, ועל פי פסיקת הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה”ל, הם נקברו בשנית בקבר אחים.
הנצחת הרב והרבנית אורנשטיין באתר הגַלעֵד ברובע היהודי (ברחוב גַלעֵד), לאחר חידושו ב-2019. לצדם – שמו של נסים גיני, שנהרג יום קודם כניעת הרובע והוא בן 10 שנים בלבד (קרדיט: AVI1111, ויקיפדיה).
12.2022
