“המנורה אינה שבויה ברומא, היא מאירה בירושלים”: סיפור המנורה בבית הספר לאומנות בצלאל – פרק א’

בשנת 1906 נוסד בירושלים בית הספר לאמנות, שנקרא על שם אמן המשכן המקראי בצלאל בן אורי (שמות לה, ל). מייסד בית הספר בצלאל, פרופ’ בוריס שץ, נולד בליטא בנר שני של חנוכה של שנת תרכ”ז (1866). הוא היה צייר ופסל וציוני נלהב. מגיל צעיר בער בלבו של שץ רעיון יצירתה של תרבות עברית, כנדבך הכרחי בתחיית הלאומיות העברית בארץ ישראל, והוא הצליח להשפיע בכך על בנימין זאב הרצל, כפי שהעיד:

“הרבה שנים חזיתי בהקיץ את החלום המבהיק הזה […] וכשהרגשתי את עצמי מוכן לכך ומזומן לוָתר על שאר עניני ולמסור את עצמי כלי לשם זה, באתי לפני הד”ר הרצל. הלכתי אל האיש שחלם על תחיָת עמנו וכח היה בנפשו להגיד את חלומו זה גלוי לכל העולם ומצא בקרבו גם אוֹן לקבל על עצמו להוציאו אל הפועל – אליו הלכתי להגיד את חלומי. שעה תמימה הרציתי לפניו את מחשבתי. הוא בִּקש לדעת הכֹּל בפרוטרוט. דברתי, והוד פניו העבריים-אידיאליים הלהיב אותי. על מצחו הצח קראתי מחשבות עמוקות ובתוך עיניו העצובות החולמות חזיתי את הנשמה העברית העדינה, אותה הנשמה שהיא רואה עולמות פנטסטיים ומרגישה גם את המציאות המרה הנוכחית. וכשסיָמתי את דברי המתנתי בלב פועם: מה יאמר הוא לזה? – “טוב, נעשה את הדבר”, אמר בלחש, אבל בהחלטה. – ואחרי הפסקה קצרה שאל: “ואיזה שם תקרא לבית ספרך?” – “בצלאל”, עניתי לו, “בשם חכם החרשים העברי הראשון, שבנה לנו לְפָנים מקדש במדבר”. “מקדש במדבר”, חזר הרצל על דברי כמו באופן מֵיכני ועיניו היפות והנוגות הביטו באיזה אופק אין סופי, כאלו הרגיש שהוא בעצמו לא יראה עוד את הדבר…” (בוריס שץ, בצלאל – תולדותיו, מהותו ועתידו, ירושלים תר”ע, עמ’ ז-ח).

הרצל אכן לא זכה לראות את בית הספר בצלאל, שכן הוא נפטר ב-1904, אבל שץ לא הרפה והמשיך לפעול במרץ להגשמת חלומו בירושלים, כשהדימוי של “מקדש במדבר” ממשיך ללוות אותו:

“האמנות היתה לי למקדש והאמנים לכהניו. ואני חלמתי להיות כהן גדול ולשרת בקֹדש לפני האמנות הקדושה ולהורות לבני אדם את האידיאל של תפארת ועוז וללמדם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע […] חלמתי כת של אמנים בעלי רוח הקֹדש, בני חורין הרחוקים מעולם הבורסא ומהכנופיא של מבקרי האמנות שמלאכתם בכך, אמנים שאהבתם טבעית וטבעם ‘טבעי’, אמנים בריאים בגוף ואמיצים ברוח ופנטסיות של אור במוחם […] ואז כבר חשבתי את ארץ ישראל למקום קדוש זה, שבו אוכל לגשם את החזיון הזה […] לאמנות היו בני ישראל תמיד מוכשרים, אלא שבגולה נעשו נשמותיהם רצוצות, ואי אפשר היה להם לכשרונותיהם שיתפתחו כראוי. בחור מישראל בלמדו מפי אחרים זקוק היה להסיח דעתו מרגשותיו שלו ומהאינסטינקטים העצמיים ‘והאני’ שלו הלך לאבוד, תמיד היה רק מחקה, מזמר בקול שאינו שלו, והלכך היו בינינו וירטואוזים יותר מיוצרים. אבל לאחר שעשה את ימי בחרותו, ימי לִמוּדיו הטובים בארץ ישראל, זו שכל אבן סחה לו אגדות הילדות שנשכחו, וכל גבעה עמדה לפניו כעד מזכיר להעברה חפשי של אומתו, ברשמו כאן את הטִפּוּסים האמתיים של בני עמו, פה תחת שמי תכלת ארצנו התעוררה בו הנשמה הנרדמת של הנביא העברי הקדמון. האמנים היהודים החדשים חדשו את הרוח היהודי העמקני העתיק ומזגו אותו עם הטכניקה המודרנית, ו’מלה חדשה’ יצאה מהם בעולם האמנות ותקופה חדשו בראו בתולדות המחשבה בישראל. וכל זה פעל ועשה אותו בית הספר שנתיָסד שם במקום שאמנות ועבודה ואחוה חברו להן יחד […] כשתזכו לעלות לירושלים אז תראו עוד על יד שער יפו שני בתים נאים בנויים בסגנונו של המבצר הירושלמי. על שאלתכם: מה זה? יענכם העגלון: זהו ‘בצלאל’! הוא בטוח, שכבר ידועה לכם חשיבותו של בצלאל ומחר הוא בעצמו יביאכם לשם” (שם, עמ’ ג-ט).

אמנם, מעבר לערכה הייחודי של האמנות, שץ ראה בבית הספר מוסד להכשרה מקצועית ולעידוד הפרנסה מיגיע כפיים. לצד ציור ופיסול שולבו בתכניות הלימודים גם מגמות של מלאכות אריגה, צורפות וריקועי נחושת. אבל, כאמור, בעיני רוחו של שץ נתפס ערך האמנות כ”מקדש” וערכם של האמנים כ”כוהנים”, ואת בית הספר לאמנות הוא ראה כהגשמת חזון לאומי. לא ייפלא אפוא שכלֵי המקדש והמשכן היו מוטיב בולט באמנות מורי ‘בצלאל’ ותלמידיהם, ובמיוחד המנורה.