המשתתפים הרבים שהצטופפו במעלה רחוב יפו, ביום 9.12.1924 בשלוש וחצי אחר הצהריים, היו נרגשים. הם הבינו שהרחוב שייחנך בטקס החגיגי, לא רק יחבר את שכונת רחביה וסביבותיה עם מרכז העיר החדשה, אלא עתיד להיות עורק תחבורה ומסחר ראשי בזכות עצמו. זהו רחוב שיהיה ממבשרי המהפך העירוני שעוברת ירושלים תחת שלטון המנדט הבריטי, מעיר מזרחית מנוונת לעיר מודרנית ומתפתחת, ממש כמו באירופה. השמש החורפית שהאירה מעל ההמונים שנהרו לטקס הוסיפה לאווירה השמחה.
(מקור: א’ שילר, צילומי ירושלים הראשונים, ירושלים 1979).
התאריך שנבחר לאירוע היה לגמרי לא מקרי – שבע שנים בדיוק לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים, וגם שמו של הרחוב נבחר כדי להביע הוקרה למלך בריטניה, שבזמנו שוחררה עיר הקודש מידי העות’מאנים – המלך ג’ורג’ החמישי ירום הודו. בהסרת הלוט מעל השלט המכריז על שם הרחוב התכבד הנציב העליון הרברט סמואל בכבודו ובעצמו. את נאום הברכה נשא ראש העירייה ראע’ב נשאשיבי, שהבטיח שמשני צדי הרחוב קום יקומו בתים לתפארה וגנים מרהיבים. את הטקס כיבד בנוכחותו גם מושל מחוז ירושלים-יפו רונָלְד סטורס.
השלט ההיסטורי, המנציח את האירוע בשלוש שפות, קבוע עד היום ברחוב המלך גו’רג’ 2, פינת רחוב יפו (בצומת המוכר לירושלמים הוותיקים בכינוי ‘צומת האיקסים’):
(מקור: תמרה, ויקיפדיה).
מקובל לחשוב שרחוב המלך ג’ורג’ קיבל את שמו באותו טקס, אלא שידיעה בעיתון הארץ מגלה שהרעיון לקרוא לרחוב על שמו של מלך בריטניה, היה של ראש העירייה נשאשיבי, ובהסכמתה הלא-מפתיעה של “הממשלה המרכזית”. עיתון זה נדפס בתאריך 22.9.1922, זמן רב לפני שהרחוב נסלל:
הארץ, 28.9.1922
במפה מיולי 1923 כבר ‘הוחלט’ שזהו שמו של הרחוב:
מפת “גן אנטימוס”. זה היה כינויו של השטח שהיה בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוכסית, ונרכש בידי חברת הכשרת היישוב בשנת 1922. חברת הכשרת היישוב גם חתומה על מפה זו. זהו השטח שסביבו הוקם ‘המשולש’ של רחובות המלך גו’רג’, יפו ובן יהודה (מעניין, שרחוב בן יהודה נקרא במפה “הרחוב המרכזי”, למרות שכבר נקרא באופן רשמי על שמו של אליעזר בן יהודה) (אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית).
על כל פנים, האירוע הרשמי של חנוכת הרחוב התקיים, כאמור, רק בשלהי 1924. במשך תקופת המנדט התהדר המלך ג’ורג’ החמישי גם ברחובות שנקראו על שמו בערים יפו, תל אביב (בנפרד!) וחיפה, אבל עם הקמת מדינת ישראל (1948) היו שדרשו למחות את מורשת הקולוניאליזם הבריטי, שסולקה בתום מלחמת דמים ממושכת. כצפוי, קריאה זו יצאה בעיקר מחוגי יוצאי המחתרות. תנועת החרות, מפלגת הימין של יוצאי אצ”ל לאחר קום המדינה, בראשותו של מנחם בגין, הפיצה כרוזים בהם קראה להיענות ל”צורך נפשי” (!) ולשנות את שמו של רחוב המלך ג’ורג’ לרחוב המלך דוד – “סמל משחרר העם וכובש ירושלים מידי היבוסי”:
(מקור: ארכיון מכון ז’בוטינסקי. תודתי לחברי מורה הדרך אביחי אברהם).
ההחלטה הרשמית לא התקבלה, אבל היו שלא המתינו וביוזמה פרטית החליפו את שלטי הרחוב בשם החדש: רחוב דוד המלך. השם נקלט באהדה ירושלמית, והיו אף מפות שאימצו את השם החדש:
“רח’ המלך דוד”, הלא הוא רחוב המלך ג’ורג’, במפה שהודפסה בידי שירות המפות והצילומים של צה”ל זמן קצר לאחר קום המדינה, 1948. בניין טליתא קומי עדיין עמד באותם ימים, לצדו המערבי של הרחוב. הבניין נהרס ב-1980, וכיום משוחזרת חלק מחזיתו מול בניין המשביר הישן. שימו לב לשמו של רחוב יפו במפה, מעניין… אך בכך לא נעסוק הפעם (אוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית).
בינתיים, נדרשה ועדת השמות בעיריית ירושלים לדון בסוגיה, ואחד החברים, יצחק בן צבי, טען שאין לשנות את שם הרחוב באופן רשמי, משום שמעשה כזה יעורר זעם בינלאומי ויגרום נזק פוליטי למדינה הצעירה. בן צבי טען גם שהרחוב קרוי על שם המלך ג’ורג’ החמישי, שבימיו התקבלה הצהרת בלפור, ואילו את הזעם כלפי מורשת האיבה הבריטית יש להפנות אל בנו, המלך ג’ורג’ השישי. עמדתו התקבלה, ובאוקטובר 1948 הוחלט שלא לשנות את שמו של הרחוב.
אלא שהחלטה זו התקבלה לאחר שכבר עלתה הדרישה לקרוא רחוב על שמו של דוד המלך, וכבר לא היה אפשר להתעלם ממנה. ועדת השמות העירונית החליטה אפוא להסב את שמו של רחוב יוליאן, שנסלל בידי הבריטים כדי לחבר אזור ממילא עם תחנת הרכבת, לרחוב המלך דוד.
וכך חזר השקט לרחובות ירושלים.
רחוב יוליאן (כיום רחוב המלך דוד) וסביבותיו, 1933 (מקור לא ידוע).
7.2021
