אולי לא קראו להם קורונה, אבל נגיפים, חיידקים ומרעין בישין אחרים תקפו את האנושות מאז ומעולם, והם לא נזקקו לשדות תעופה ולקניונים כדי להתרבות ולהטיל אימה ומוות. בימינו, ברוך ה’, יש רפואה מתקדמת, יש תקשורת, יש אלכוג’ל (?), אבל בימים לא רחוקים כל אלו לא היו, וגם אם היה שלטון מקומי או אזורי, הוא לא לקח אחריות ולא תרם מאומה לאוכלוסייה האזרחית במצבי חרום. נכון, גם היום אין פיתרון נראה באופק למגפה, אבל באמצעים המודרניים ההתמודדות קלה בהרבה, גם אם לא תמיד מוכיחה את עצמה.
אם כן, לכבוד הקורונה ה-made in China, החצופה הבלתי-נראית, ששיבשה על כולנו את שגרת חיינו ומאיימת על בריאותנו, נקדיש את הבלוג למגפות שפקדו את הארץ בעבר, וכדרכנו נתמקד בירושלים. נעטה מסכות, ונצלול במנהרת הזמן אחורה, אל המאה ה-19. העות’מאנים שולטים בארץ, ובירושלים היה מצב התברואה ירוד ביותר: תלוליות אשפה ושפכים מזוהמים ברחובות הזמינו חרקים, מכרסמים, או כל גורם המסוגל לשאת נגיפים ולהפיצם. במקווי מים קיננו חרקים נושאי מחלות זיהומיות, וצפיפות האוכלוסין בעיר הקטנה והמסוגרת תרמה את חלקה להאצת החיידקים. כך תיאר הרופא הבריטי ד”ר תומס צָ’פְּלין את המצב בירושלים ב־1864:
ירושלים היא אחת מהערים היותר קשים לבריאות בכל אפסי ארץ, וחולי הקדחת היא המחלה הראשית אשר תשלוט בה […] החוצות והרחובות מתועבים ומטונפים באורח מוזר ונורא למאֹד, איזה מהתעלות הישנות עוד על עֹמְדם יעמודו, אך לא בשלימות רק שבורים ורעועים, ואין בית אחד אחוז מחמִשים [כלומר, ובמחצית מבתי העיר אין] אשר יאחד את בתי המחוראות אשר לו עם תעלת העיר […] כל מיני חיות ובהמות מתות, ומיני ירקות שונות מונחים באמצע הרחוב, אם בהמה או חיה תמות תשכב ברחוב עד אשר תאוכל מאחת מרעותיה או תרקב […] מראה ותואר הרחוב בארץ הקדם היא ככלי העומד לקבל כל דבר נתעב ונאלח הנשלך מאין חפץ בו […] ימלא האויר אדים באושים וריח רע, תוצאות החלאה והאשפה הרב למאוד (א”מ לונץ, נתיבות ציון וירושלים [מהדורת ג’ קרסל], ירושלים תשל”א, עמ’ 31-28).
ואכן, לנוכח התנאים הסניטריים התפרצו מגפות קטלניות לעתים קרובות. הנפגעים העיקריים היו החלשים – ילדים וזקנים, ושיעורי התמותה הגיעו לממדים גבוהים. בפרקי זמן אחדים נמדדו 80 אחוזי תמותה של תינוקות, ולעתים אף נכחדו משפחות שלמות. ב־1838, למשל, הייתה התמותה כה גבוהה, עד שבשנה זו פחת מספר יהודי העיר למרות הגעתם של עולים מן התפוצות.
אחת המגפות הקשות באותה מאה הִכְּתה בקיץ 1813. בין הנפגעים הרבים היו עולים חדשים מליטא, תלמידי הגאון מווילנא (ה’פְּרוּשׁים’), שניסו להיקלט בארץ ולייסד את קהילתם בצפת. מתוך 511 חברים בקהילה הותירה מהם המגפה 71 חברים בלבד. המילה ‘בידוד’ עוד לא הומצאה אז, אבל גם בהיעדר כל יידע רפואי היה ברור לכול שיש להתרחק מהאזור הנגוע. השארית נמלטה אפוא מצפת לירושלים והשתכנה במערה סמוכה לעיר (המסורת נוקבת בשמה של מערת צדקיהו הסמוכה לשער שכם, אבל המערה עוד לא התגלתה באותה עת), אז התברר שחלק מהניצולים נשאו בגופם את הנגיף וחלו. בין החולים היה ר’ נתן נטע, בנו של ר’ סעדיה מִשְׁקְלוֹב שהיה מתלמידי הגר”א וממנהיגי הקהילה בארץ. לפי האגדה, הלך ר’ סעדיה לכותל המערבי והתפלל שהקב”ה ימיר אותו בבנו, בנו אכן החלים ור’ סעדיה חלה ומת. אגדה נוראה זו (או לפחות עצם הידיעה על יציאתו של ר’ סעדיה מצפת לירושלים) התאמתה בשנת 2010, כאשר נחשפה מצבת קברו של ר’ סעדיה בחלקת הפרושים בבית העלמין בהר הזיתים:
המצבה החדשה על קבר ר’ סעדיה משקלוב בהר הזיתים, שנפטר בכ”ה באב תקע”ג (21.8.1813). המצבה נחנכה בכ”ה באב תש”ע, ומשלבת את אבן המצבה הישנה (תצלום: שרה ברנע).
המגפה הכתה גם במשפחתו של ר’ ישראל מִשְׁקְלוֹב, חברו של ר’ סעדיה, שעלה לצפת ב-1809, חודשים ספורים אחריו, ונחשב גם הוא לאחד ממנהיגיה הבולטים של קהילת הפְּרוּשים בצפת. גם ר’ ישראל נמלט עם משפחתו מצפת לירושלים מפני המגפה, אבל היא רדפה אחריו. כאן, בירושלים, איבד ר’ ישראל ארבעה מילדיו בתוך ארבעה ימים – את לאה, נחמן, אסתר וזאב. תוך כדי כך הגיעה אליו הבשׂורה ששני הוריו נפטרו במגפה בצפת, כמו גם רבים מחבריו. ר’ ישראל משקלוב לא ידע את נפשו, עולמו חרב עליו. הוא התיישב לצד המיטה שעליה שכבה הבת הקטנה שיינדל, האחרונה ששרדה מכל משפחתו, כשהיא קודחת מחום, וזעק לה’. בתוך כך הוא נדר, שאם ישמע הקב”ה את תפילתו ויעצור את המגפה הוא מתחייב לכתוב ספר הלכות ארץ ישראל, שלמד מפי רבו הגאון מווילנה. את הסיפור הנורא הזה כתב ר’ ישראל בהקדמה לספרו ‘פאת השולחן’, כשהוא מציין בסיפוק שהנה זכה לקיים את נדרו.
דף הפתיחה לספר ‘פאת השלחן’ לר’ ישראל משקלוב, בדפוסו הראשון משנת 1836. הספר הודפס בצפת, בבית הדפוס של ישראל ב”ק, שנזכר כאן בשבוע שעבר.
כאמור, דברי ימיה של ירושלים רוויים במגפות קטלניות. הן באו, השביעו את רעבונן, וסופן שדעכו ונעלמו. נייחל ונתפלל שגם הקורונה תלך לבית עולמה במהרה, ולא תתבע קרבנות. רפואה שלמה לכם, לכל בית ישראל ולכל בני האדם.
3.2020
