בצעדים מהירים חציתי את רחוב מזרחי, בדרכי לתפילת מנחה בשטיבלך של שכונת בית ישראל. כך לפחות חשבתי, אבל טעיתי. כי כשהרמתי את הראש אל קיר הבית שבפינת הרחוב, הבחנתי בשלט רחוב ישן, הנחבא מאחורי מזגן וסבך צינורות אינסטלציה וחשמל קסומים: רחוב זליג לידר.
לא נעים, אבל זה קורה: מישהו החליט שיוסף מזרחי ראוי יותר לרחוב הירושלמי, ניחא. אבל מי אתה, זליג לידר? ובכן, חברי דניאל שני לימד אותי שבבית העלמין בהר הזיתים נמצאה מצבתו של זליג לידר. ועליה נכתב:
“פ”נ הרה”ג [=פה נטמן הרב הגאון] החסיד עסק כל ימיו לטובת הציבור שלעמללקפ [=שלא על מנת לקבל פרס] ולקוחים למות הציל רב עזריאל זליג לידער בהרה”צ [=בן הרב הצדיק] רב מרדכי ז”ל נלב”ע י’ אדר ש’ תרחץ [=שנת תרצ”ח, 1936] תנצבה”.
‘גאון’ ו’חסיד’ אינם כינויים ייחודיים לתלמידי חכמים שנפטרו, אבל המצבה מספרת גם על היותו איש ציבור רב פעלים. בעזרתו של חברי חנוך גוטליב התבררו לי פרטים רבים על האיש ופועלו.
ר’ זליג עזריאל לידר נולד בטבריה בסביבות 1872. בירושלים התגורר בשכונת בית ישראל, היה פעיל בעזרה לפליטי הפרעות בקישינב (1903), להגנת יהודי חברון (1911), היה מפטרוני בית היתומים דיסקין ופעל לשחרורם של תלמידי ישיבות שגויסו על ידי העות’מאנים בכפייה (1913). בשנת 1914 היה שותף לניסוח אמנה משותפת בוועד “להתקרבות הלבבות בין מושלימים ויהודים”.
כך נמסר בעיתון הצבי, 26.11.1914:
למחרת נמצא לידר בתוך מימי הירקון במצב קשה, וכעבור זמן קצר נפטר בבית החולים.
יגאל ארנון, מן הפרקליטים הבכירים בישראל, היה נכדו (נפטר ב-2014). וכך סיפר: “אחת החוויות הגדולות הזכורות לי מימי ילדותי המוקדמים היא הביקורים אצל סבא זליג לידר וסבתא יוכבד בביתם בירושלים. היינו באים למשפחה בחגים, משחקים ב”פיניונס”, בקוביות, ב”דודס” – כל מה שמשחקים ילדים בחצר ירושלמית. בסוכות היו כל ילדי המשפחה מתאספים ומכינים קישוטים לסוכה. באחד מימי סוכות ישנתי עם סבי בסוכה. פתאום ירד גשם זלעפות, וסבי ואני התעוררנו ורצנו אל הבית. אני זוכר זאת כמו היום. סבא שלי היה איש מדהים, איש עסקים, איש ציבור ותלמיד חכם, שהיה לבוש תמיד בהידור יוצא דופן. הייתה לו חיבה גדולה מאוד לדת. חונכתי על ידו לראות את הדת כדבר אצילי” (ר’ נצר, “נכדים זה שמחה”, גלובס, 6.6.2007).
ר’ זליג לידר, איש ציבור ירושלמי שאבד זכרו, וגם הרחוב שנקרא על שמו כדי שלא יאבד זכרו – גם הוא כבר לא נקרא של שמו.
