גיליון 288, טבת תשפ”ו
השבוע, אור ליום שני, הלך לעולמו ד”ר גבי ברקאי – הילד שברח מציפורני החיה הנאצית בהונגריה, שיקם את חייו וכרך את ימיו במחקרה ובגילוי צפונותיה של הארץ. הוא היה זקן הארכאולוגים בירושלים, שבמשך 60 שנה נבר באדמתה; חלוץ בהבנת מבנה העיר הקדומה, מערות הקבורה של ימי הבית הראשון והשני ועוד אינספור נושאים באינספור מחקרים שפרסם.
גבי היה איש שכל כולו אהבת ירושלים וארץ ישראל, איש של מחקר אמת ללא משוא פנים וללא עיגול פינות, איש של חשיבה חדה, ישרה, אנליטית. איש של אמונה. איש של ספר, תלמיד חכם שספרי התנ”ך וחז”ל כדבש תחת לשונו, בדרך כלל בעל פה, בקי בעומק וברוחב המחקר הארכאולוגי לדורותיו ומעודכן בפרטי חידושיו. איש שלא סלח מעולם על עוולות ששיבשו את קידומו האקדמי, אבל מעולם לא עצר ולא נסוג מדרכו. איש של צחוק, הומור ושנינות שמאפיינת אותו ורק אותו בלבד.
גבי היה לי למורה, משחר לימודי התואר הראשון בבר אילן לפני כשלושים שנה, ומאז בכל תחנותיי המקצועיות במחקר, בהוראה ובהדרכת הסיורים. את הבסיס של לימודיי על ירושלים קיבלתי ממנו, ועם הזמן נרקמו בינינו קשרים פתוחים וחמים. אני ידעתי שלכל שאלה אמצא אצלו תשובה והוא התעניין בעבודותיי והיה מן הקוראים הקבועים של הניוזלטר הירושלמי השבועי.
בשנים האחרונות נחלש גבי וסבל מאוד ממחלה קשה, ואני השתדלתי (מעט מדי) לבקר אותו ולשוחח על מצבו ועל מה שחדש ומעניין במחקר. בפעם האחרונה, לפני כשבועיים, בביתו שבדיור המוגן נוה שלם, גבי התקשה אפילו לדבר. בקושי הצלחתי להבין שהוא מבקש רק שאשאר עוד קצת, ותפס חזק את ידי. מיד אחר כך נרדם בנשימות כבדות, ואני העברתי לו לטיפה על המצח ונפרדתי. למחרת התאשפז בטיפול נמרץ וכעבור ימים אחדים התאמתו חששותיי, לדאבון הלב.
בין שלל ממצאיו ותגליותיו של ד”ר גבי ברקאי בולטות במיוחד לוחיות הכסף הזעירות מתקופת הבית הראשון ועליהן חרוטים פסוקי ברכת הכוהנים. על הממצא ועל חשיבתו העצומה כתבנו כאן:
מי ענד את קמע ברכת הכוהנים בסוף ימי הבית הראשון?
שרידי מערת הקבורה החצובה בסלע, שבתוכה נמצאו כתבי ברכת הכוהנים, נמצאים בחצר מרכז מורשת מנחם בגין ברחוב חברון, ונחשפו בחפירה הארכאולוגית בניהולו של ברקאי בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. הוא זה שהעניק לאתר את הכינוי ‘כתף הינום’, על משקל הכינוי המקראי למורד ההר שמנגד – זה המכונה בימינו הר ציון – כֶּתֶף הַיְבוּסִי (יהושע טו, ח), ובהשראת גֵּיא בן הינום החוצץ ביניהם.
מערה זו נמצאה לצד תשע מערות קבורה נוספות המתוארכות לסוף תקופת הבית הראשון, מהן לא נותרו אלא חציבות היסוד. הקירות והתקרה נעלמו ככל הנראה בתקופות מאוחרות, כאשר נחצבו מן הסלע הזה אבני בניין. למרות זאת אפשר להבחין במאפיינים הבסיסיים של הקבורה בתקופה זו, שברקאי היה הארכאולוג שהגדיר אותם: אולם מבוא שמסתעפים ממנו כוכי קבורה, משכבי הקבורה החצובים בתוכם מותאמים בגודלם לגופות הנפטרים, ומעין ‘כריות’ לראש שנחצבו בקצה המשכב. מתחת למפלס המשכבים שרדו חללים (המכונים גם ‘מאסֵפות’ – מושג שהגה ברקאי בעצמו ואחר כך גם התחרט על כך), שעצמות הנפטר היו מועברות אליהם לאחר שכלה בשרו.
ד”ר גבי ברקאי יושב מעל שרידי מערת הקבורה שבהם נמצאו הממצאים בבור האיסוף, 2009 (צילום: ori299, ויקיפדיה).
כמו רובם של שדות הקבורה הקדומים בירושלים, גם הקברים בכתף הינום נמצאו ריקים מתכולתם, ב’אדיבותם’ של שודדי הקברים של כל הזמנים. אבל בבור האיסוף של מערת הקבורה הדרומית באתר נכונה הפתעה מרעישה, שהתגלתה באקראי בזכות התמוטטות תקרת הבור, שהפכה להיות רצפת הבור וקברה תחתיה את כל תכולתו. גבי אהב לחזור ולספר על נסיבותיה המשעשעות של התגלית:
“עבדנו אז עם חבורת ילדים במסגרת החוג לארכיאולוגיה של החברה להגנת הטבע. אחד הילדים הללו היה נודניק באופן מיוחד. חשבתי לעצמי: נשים אותו במאספה, שינקה את פני הסלע שם. הנחתי שהמאספה הזאת שדודה כמו אלה שבשאר מערות הקבורה, אבל אחרי זמן מה אני מרגיש שמישהו מושך בשולי חולצתי. אני מסתובב, ורואה את הנודניק עם שני כלים שלמים מימי בית ראשון בידיו. כמעט חנקתי אותו. זו היתה התנהלות לא תקינה – לשלוף כלים החוצה. הוא לא היה אמור לגעת בהם אלא לקרוא לי פנימה […] הילד הזה הוביל אותי אל תגלית חיי, והתרגשות גדולה אחזה בי. שלחנו את כל הילדים הביתה. זו היתה המאספה הראשונה הלא שדודה בירושלים, והיחידה מסוגה שהתגלתה עד היום” (נ’ שרגאי, “חופר את חיינו”, ישראל היום, 11.5.2016).
הממצא החשוב באותה ‘מאספה’ היה, כאמור, לוחיות ברכת הכוהנים, אבל יחד איתן נמצאו עצמות של כ-95 נפטרים, כולם בני משפחה אחת – כנראה אמידה – לאורך דורות אחדים, וכלים ותכשיטים רבים: קנקני זכוכית וכסף, עגילים, טבעות ועוד עדיי זהב וכסף.
חלק מאוסף התכשיטים שהתגלה בבור האיסוף של מערת הקבורה (באדיבות רפי כפיר, אתר Jerusalem-love).
בתוכחת הנביא ישעיה מופיעה רשימה ארוכה ומפורטת של בגדים ותכשיטים:
“וַיֹּאמֶר ה’, יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. וְשִׂפַּח ה’ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, וַה’ פָּתְהֵן יְעָרֶה. בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר ה’ אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים, וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים. וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק, כִּי תַחַת יֹפִי” (ישעיה ג, טז-כד).
ברקאי הצביע על כך שישעיה הנביא חי בירושלים באותה תקופה שבה נקברו כאן הנפטרים, לכן סביר להניח שכך נראו לפחות חלק מהתכשיטים שאליהם הוא התכוון. אין אנו זקוקים לפרשנות שתסביר מהם טבעות ונזמי אף. אנחנו רשאים גם לפרש מהם בתי נפש (תכשיט לצוואר) וסהרונים (תכשיט בצורת סהר). אבל מהם השֵׁירוֹת והקישורים? והאם ראינו פעם אישה שעונדת פְּתִיגִיל? ייתכן שהממצא הארכאולוגי העשיר בתכשיטים מסוגים רבים עשוי לסייע לנו בפרשנות המקרא.
לאחרונה, בערוב ימיו, זכה והספיק ד”ר גבי ברקאי לפרסם את ספרו באחת מעינייך – זהו חיבור יחיד ומיוחד במינו, המציע פרשנות מקורית ארכאולוגית-היסטורית לשיר השירים (בהוצאת אריאל, ובעריכתו של עמיחי ליפשיץ, תשפ”ה). גבי שמח והתגאה מאוד בספר, וכמעט בכל ביקור שיתף אותי בהתלהבות עם תובנותיו. הספר חושף את רוחב היריעה והבקיאות העצומה של גבי במקורות היהדות ובתרבות המזרח הקדום. מסקנתו החשובה היא שמגילת שיר השירים חייבת הייתה להיכתב בעולם התרבותי והחומרי של תקופת הברזל II א, כלומר בזמנו של שלמה המלך, במאה ה-10 לפסה”נ. עבור מי שנפגש עם שיר השירים בבית הכנסת אין כל חידוש בטענה שהמגילה נכתבה בידי שלמה, אבל במעגלי המחקר האקדמי טענה זו חדשנית ונועזת.
נביא כאן משהו מפרשנותו של ברקאי לשיר השירים, המתחרזת עם ממצא התכשיטים בכתף הינום ומתכתבת איתו:
בשלהי שנת 1999 נחפר בפינתו הדרומית-מזרחית של הר הבית בור ענק, במטרה להכשיר כניסה מונומנטלית למסגד שהוכשר בחללים התת-קרקעיים תחת מסגד אלאקצה (‘אורוות שלמה’). חפירת הבור – בניהול הווקף המוסלמי ובעצימת-קריצת עין של ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק – התבצעה באמצעות ציוד מכני כבד, ללא חפירה ארכאולוגית מקדימה או פיקוח ארכאולוגי, תוך פגיעה אנושה באתר הקדוש והרגיש ביותר בעולם. הררי העפר מכריית בור זה פונו על ידי מאות משאיות לאתרי אשפה. הודות לעקשנותו הבלתי נלאית של סטודנט צעיר לארכאולוגיה, צחי דבירה (צוויג), זכו השפכים הללו להכרה של רשויות החוק והוחל בעבודות סינון העפר בחסות אוניברסיטת בר אילן. בשנת 2004 חנך צחי דבירה את ‘פרויקט סינון העפר מהר הבית’, והוא שרתם אליו את ד”ר גבי ברקאי שהיה מאז לחותמת האקדמית של המיזם. גבי התמסר לפרויקט בכל מאודו, ולא הניח פיסת חרס, שבר עצם או מסמר חלוד שנמצאו בעבודות הסינון. התמונה שהתקבלה – ועדיין מתקבלת – ממיון הממצאים לסוגיהם ולתקופותיהם הביאה לתובנות משמעותיות רבות ששפכו אור חדש על תולדות הר הבית.
כך הספיד צחי דבירה את גבי ברקאי בתחילת מסע ההלוויה בהר המנוחות:
“השהייה במחיצתך הייתה עבורי בית ספר לתולדות ירושלים. זכיתי ללמוד ישירות משריד נדיר של דור הנפילים. למדתי ממך לא רק כיצד להביט בממצאים העולים מן האדמה, אלא כיצד להקשיב לסיפור של האנשים שהשתמשו שהשאירו אותם, ולסיפורם של אלו שגילו אותם. כי יותר משהיית איש ספר או איש של חפצים – היית איש של אנשים. עבורך, השרידים הארכאולוגיים מעולם לא היו העיקר, אלא רק האמצעי לפתוח צוהר לחייהם של האנשים שהותירו אותם. גישה זו באה לידי ביטוי מובהק בפרויקט הסינון, שהוא בראש ובראשונה פרויקט אנושי, פרויקט של אנשים הלוקחים אחריות על הצלת המורשת של האתר הקדוש והחשוב בתולדות ישראל, ותוך כדי כך מגלים משהו חדש ועמוק על עצמם. גבי, היית איש של זיכרון. ניחנת בזיכרון עצום, והוא היה יקר לליבך. הרי המעשה הארכאולוגי הוא פעולה של החייאת נשכחות, החייאת הסיפור של האנשים שאת שרידיהם אנו חושפים. אולי משום כך נמשכת כל כך לחקר הקבורה – רצית להחיות את המתים, לגעת בהם ובסיפורם באופן בלתי אמצעי. ואולי זו הסיבה שבגללה זכית לגלות ב’כתף הינום’ את אחד הממצאים החשובים אי-פעם בארכאולוגיה של ארץ ישראל: קמע הכסף ועליו ברכת הכוהנים. ברכת הכוהנים היא ברכה לחיים, לא למתים. אינני יודע מה כיוונו אלו שקברו את הנפטר עם הקמע, אך מכיוון שאיננו מכירים ממצא דומה, ייתכן שמטרתו של ‘שר ההיסטוריה’ הייתה אחרת: לברך ולהחיות דווקא את נפשות החיים שביום מן הימים יחשפו את הקמע. קמע שיחבר אותם חזרה אל השורשים שלהם, ומתוך העבר אל העתיד ואל המשמעות, שהיא זו המחייה את האדם“.
בתוך רגבי העפר שמכסים את הקבר, צורף גם עפר שהובא מפרויקט הסינון של עפר הר הבית, ועל תלולית העפר הונחו אבנים שהובאו ממנו (צילום: חיים כראל).
פטירתו של ד”ר גבי ברקאי היא אבדה גדולה. בחקר עברה של ירושלים ובבניין ההווה והעתיד של ירושלים ננוחם.
