גיליון 189, חשוון תשפ”ד
בימים טרופים אלו, והרחק מתשומת הלב הציבורית, נחנך המשכן החדש של הספרייה הלאומית, בין הכנסת למוזאון ישראל. השמועות מספרות על אולמות קריאה מרווחים ועל אולמות תצוגה מרהיבים. השמועות כנראה נכונות וגם משמחות, אבל אצלי השמחה מעורבת בתחושה חמצמצה של צער על הספרייה הישנה והטובה בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. צער על המדפים העמוסים כל טוב, על מעלית הספרים הקטנה שלא נחה לרגע, על השכנוּת לפרופסורים הנודעים שישבו לצדי כתף אל כתף, וכמובן על השירות במסירות אין קץ של הספרנים והספרניות. במשך עשרות שנים ואינספור של שעות וימים ישבתי באולם הקריאה יהדות, ואני כבר מתגעגע אליו. זה היה מקום שבו מחוגי הזמן וגלי הקול עצרו מלכת. ששששש…
כן, אני יודע שכך מדברים זקנים טרחנים, וכנראה שכזה הנני. אני שייך לדור שחיפש כותר במגירות העץ הזעירות של כרטיסיות הקטלוגים, חייתי בימים שבהם מילאו בעט טופס הזמנה לספרים נדירים שהיום נגישים בקלות באינטרנט, אבל נדמה לי שרק מי שספג את חרדת הקודש והשקט של הקירות הללו יודע על מה אני מדבר ומהנהן כעת בהסכמה.
כיצד נולדה הספרייה הלאומית?
הרעיון להקמת ספרייה לאומית עברית בירושלים נולד כבר בשנת 1875, עם הניסיון להקמת ‘בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי’ בידי משכילים ירושלמים בעיר העתיקה. אבל מימושו המעשי החל בשלהי המאה ה-19 בחדר מרפאה קטן בביאליסטוק שברוסיה (כיום בפולין). מאחורי שולחן הרופא ישב ד”ר יוסף חזנוביץ’. ידיו היו עסוקות בחבישת ילד ששבר את רגלו וברישום תרופה לגבר שקדח מחום, אבל ראשו היה הרחק משם. מאז ביקורו בארץ ישראל בשנת 1890, נישבה לבו בקסמה של תנועת ‘חובבי ציון’ והמפעל הלאומי שהולך ומתעורר, אבל נמנע ממנו לעזוב את ביאליסטוק. הוא השתתף כמעט בכל הקונגרסים הציוניים, אבל השאלה כיצד יתרום הוא את חלקו ליישובה של ארץ ישראל, כשהוא עצמו לא שותף בה, לא הניחה לו וטרדה את מנוחתו.
כך סיפר ד”ר חזנוביץ’ בזיכרונותיו:
“מיום שעמדתי על דעתי נתתי את לבבי לגורל עמנו, להשתתף בעניניו הפרטיים והכלליים עד כמה שיכלתי מגעת, ביחוד לקח את לבבי הרעיון של תחיָת עמנו בארצנו […] והנה, אחרי אשר לפי כֹּחותי המצומצמים לא יכלתי להקיף זרועות עולם, להשתתף ברעיון התחיה בכל מקצֹעותיו הנכבדים במעשה, בחרתי לעצמי פִּנה נשכחה אחת ברעיון הזה, והיא: הרעיון של גאולת הספר העברי וקבוץ גליותיו. לוֹ הקדשתי את מיטב ימי חיי ולוֹ הקרבתי את חיי ביתי ומשפחתי הפרטיים וכמעט את כל כספי שהכנסתי מעבודת מלאכתי. קנֹא קנאתי לעמי ולספרותו, בראותי איך כל עם ועם, גם מן היותר קטנים מתחיל את עבודת תחיָתו הרוחנית והקוּלטוּרית [=והתרבותית] במלאכת קבוץ נפוצות ספריו, אוצר קניָני הרוח של עמו בעבר ובהוה, וקבוץ שרידי זכרונותיו המעידים על מאורעות בעבר, ורק ספרינו ושרידי זכרונותינו אנחנו נפוצים בכל בתי הספרים ובכל אוצרי המוזיאום אשר לכל העמים והלשונות. קבוץ ספרינו ושרידי זכרונותינו במרכז תחיָתנו ההיסטורית, בירושלים, צריך אפוא להיות היסוד והסימן הרוחני לקבוץ גליותינו […] והיה השם ‘בית ספרים לאומי’ נאה לו ונאה לישראל, והוא יהיה הסימן הרוחני לתחיָת ישראל בארצו, וביחד עם קבוץ גליות העם יהיה קבוץ גליות ספריו, קניָני רוחו ונפשו, תורתו וחכמתו במשך אלפי שנות קיומו עד עתה, ועל יסודם תתחדש רוח עמנו ליצור יצירות חדשות, ויקוּיָם אז: כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים” (א’ יערי, זכרונות ארץ ישראל, ב, רמת גן 1974, עמ’ 753-751).
ד”ר יוסף חזנוביץ’ (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית).
יום אחד תלה ד”ר חזנוביץ’ שלט התנצלות קטן על דלת מרפאתו, ויצא לשוטט בין סוחרים ואספנים וללקט ספרים עבריים – רבים מהם יקרי המציאות. משה גדליהו אמבש ביקר את חזנוביץ’ בביאליסטוק בשנת 1895 ודיווח בהתלהבות על אלפי הספרים שכבר נאגרו בביתו של הרופא ההוזה:
א”ג אמבאש, “תשובה מאהבה”, חבצלת, 1.3.1895.
משהגיע אוסף הספרים של חזנוביץ’ לכ-9,000 פריטים, החליט שבשלה העת להגשים את החלום ולהעבירם לירושלים. כמה שנים קודם לכן כבר נוסד (ברחוב בני ברית 18, פינת רחוב חזנוביץ’) בעיר ‘בית הספרים מדרש אברבנאל’ (שנקרא כך, משום שנחנך בשנת 1892, 400 שנה לאחר גרוש ספרד). ספרייה זו שכנה במבנה שהוקדש לכך בידי הארגון היהודי-אמריקני בְּנֵי ברית למטרה זו, ובמגמה להחיות את השפה העברית. תרומתו של חזנוביץ’ עלתה בכמות ובאיכות על מה שנמצא בו עד עתה, ולספרייה נוסף מעתה גם השם ‘גנזי יוסף’, על שמו של ד”ר חזנוביץ’ ועל פי דרישתו. גם אחר כך המשיך חזנוביץ’ באיסוף ספרים ובשליחתם לירושלים, ופעל ללא לאות לגיוס תמיכה כספית במפעלו.
בית ספריית בני ברית, חורף 2013 (קרדיט: יהודה אסולין, ויקיפדיה).
חותמתו של “יוסף בן אהרן ד”ר חאזאנאוויטץ” וחתימת כתב ידו בכריכת ספר, השמור בספרייה הלאומית בירושלים.
בכתבה שפרסם בעיתון הצפירה בשנת 1899 מנה ד”ר חזנוביץ’ בסיפוק את הישגיו, אבל גם קרא לסיוע ולתמיכה בהמשך קיום מפעלו ושגשוגו:
י’ חאזאנאוויטץ, “מכתב להזכיר”, הצפירה, 18.10.1899.
בית הספרים בבניין בני ברית הגשים בתוך שנים מעטות את ייעודו כבית ספרים לאומי, ובתקופת המנדט הבריטי נמשכו אליו מלומדים ואנשי ספר רבים.
“אחר תשעה באב הוליכוני חברי שבירושלים לכמה מקומות שנשתבחה בהם העיר. לבסוף הביאוני לבית הספרים גנזי יוסף, שבאותם הימים סבורים היינו שהוא אוצר כל ספרי ישראל. מה רבה היתה אמונתנו באותם הימים! […] נכנסנו לבית הספרים ואחד משני הספרנים שהיו שם היטיב עמנו והראה לנו ספרים שונים, ועל כל ספר וספר אמר: יחיד הוא בעולם! אחד ואין שני לו! ומתנה הוא מפלוני בן פלוני. ובראש כולם הזכיר לשבח את הדר’ יוסף חזנוביץ מביאליסטוק שקימץ מפתו לשם אוצר ספרים בירושלים” (ש”י עגנון, עיר ומלואה, ירושלים ותל אביב תשל”ג, עמ’ 211-210).
צעירים לומדים, כותבים ומעיינים בעיתון באולם הקריאה בבית ספריית מדרש אברבנאל וגנזי יוסף, ברחוב בני ברית בירושלים. שנות ה-20 של המאה ה-20 (ארכיון הספרייה הלאומית).
עם הקמת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1925 עברה הספרייה לרשותה, ונקראה מעתה ‘בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי’. עם סגירתו של הר הצופים במובלעת בלב השטח הירדני לאחר מלחמת השחרור (1948), נותקה גם הספרייה, ועם הזמן שוקמה מחדש בתחומי הקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בירושלים המערבית בגבעת רם. בשנת 2007 נחקק חוק הספרייה הלאומית, שבמהותו הגדרתה כספרייה הלאומית של מדינת ישראל והעם היהודי.
כיום, ערב חנוכת המבנה החדש של הספרייה בקריית הלאום, שמורים בספרייה הלאומית כ-6 מיליון ספרים, ויש בה ארכיונים ואוספים שמשמשים חוקרים, לומדים ואוהבי ספר בכל עת. ד”ר יוסף חזנוביץ’ נפטר בשנת 1919, ולכן זכה לראות רק בהתגשמות שׁוּלָיו של החזון הגדול שהפך למפעל חייו, אבל למעשה החזון לא אמור להגיע להשלמתו אף פעם. מדי יום ביום זורמים לאוצר הספרים של הספרייה הלאומית אינספור יצירות ספרות ורוח חדשות (כמחויב על פי ‘חוק הספרים’), ובכל יום מחדש הספרייה מגשימה את ייעודה כאוצר הספרים של עם הספר.
מידע על פתיחת הספרייה הלאומית החדשה:
